אכן, חומש תחילה

"את לא יודעת מה את עושה לי עכשיו", משתנק יואב שמחי (67) בטלפון ומתקשה להמשיך בדיבור. "אני בהתרגשות גדולה", הוא מוסיף אחרי עצירה ארוכה ושקטה.

"קשה לי לדבר על זה, זה מציף אצלי כל כך הרבה רגשות. כולי מלא דמעות עכשיו". בלי שום הכנה מוקדמת נחתה עליו השיחה הזאת, שמבקשת לשמוע על תחושותיו בשעות הקטנות של יום שני בלילה, כשאצבעות חברי הכנסת לחצו על הכפתור הנכון וקיבלו הכרעה בקנה מידה היסטורי.

18 שנה מסתובב שמחי עם בטן מלאה בכעס ובכאב. בהיותו עובד המועצה האזורית שומרון, הוא חולף כמעט מדי יום מול ההר ההוא, שממנו נשקף אליו ביתו שחרב בחומש. נוגע לא נוגע, תחושה בלתי נסבלת של מושא כיסופים שממתין לו במרחק פסיעה, ואליו לא יבוא. "בכל פעם שראיתי את המקום מרחוק - זה צרב לי חזק בלב", הוא משתף במילים פשוטות, "זה הציף אצלי כעס גדול". אבל תוצאות ההצבעה על ביטול חוק ההתנתקות הפיקו מקרביו "שאגה גדולה ונוראה. כל הכאב של השנים האלה התפוגג בהתרגשות שהנה הגענו סוף סוף לרגע הזה. הבשורה הזו שחררה את כל המועקה שרבצה עליי. סוף כל סוף, דמעות של אושר".

שמחי ומשפחתו לא היו ממייסדי חומש, אבל התגוררו ביישוב 18 שנה, די זמן כדי לבנות חיים שלמים ולהיקשר למקום על העליות והמורדות שידע. לאחר הגירוש עבר עם חבריו העקורים ליישוב יד חנה שבעמק חפר, אבל חומש נשאר כמו פצע בלב. "אני, אשתי והבנות זוכרים, ועוד איך", הוא מאשר. "כשאנחנו מדברים, הנושא של חומש עולה, נזכרים בזיכרונות יפים, הכול צף". הזיכרונות נותרו בגדר חלום. הרצון לשוב הביתה פיעם בו, אבל אף שנטל חלק בפעילויות 'חומש תחילה' "הייתה אצלי רק תקווה קלושה ולא יותר". הממשלה הנוכחית, על הרכבה הימני, ליבתה את זיק התקווה ההוא, ושמחי כאמור התעורר לבוקר שטוף דמעות התרגשות אחרי ההצבעה בכנסת. "סוף סוף הבינו שהגירוש הזה היה מיותר, זה הציף אותי ברגשות. יבנו את המקום מחדש, הקלה גדולה ועמוקה שאפשר יהיה לחזור. לא ציפיתי לזה".

אתה רואה את עצמך בונה מחדש את הבית שלך בחומש וחוזר לגור שם?

שמחי מפתיע בתשובה מורכבת וכואבת: "מצד אחד הבית שלי שם, אני שמח שאפשר לחזור. מצד שני, יהיה לי קשה לחזור. אחרי שהייתי נוכח במקום לאורך כל תהליך ההרס שהיה שם, אני מפחד שאבנה את חיי מחדש ושוב יגרשו אותנו. זה חוזר אליי. מי מבטיח לי שהבית החדש יישאר?" הוא תוהה בכנות, "אני לא מסוגל לעבור כזה דבר שוב. אבל ברור שאני ועוד ממשפחות היישוב רוצים עקרונית לחזור לשם". הרגשות המעורבים הללו לא מונעים ממנו לחלוק כל שבח למי ששמרו על האחיזה במקום על אף הרדיפה שחוו לאורך השנים: "אני עולה לחומש, ביקרתי את הישיבה ואת הרב שלהם. הם החזיקו את המקום בשיניים. אני מודה לה' שיש אנשים שמסוגלים לעשות זאת. הם מקבלים כוח אלוקי כדי להיאחז במקום. אין מילים לתאר את מה שהם עושים".

מתוך ההפיכה

ההצבעה על ביטול חוק ההתנתקות השבוע בכנסת הייתה הגשמת חלומם של רבים במחנה אוהבי ארץ ישראל, שמסתובבים עם לב מצולק וצרוב כבר 18 שנה. היו אף רבנים שהורו לא לומר תחנון ביום זה, בשל הכרת גודל הבשורה. כמובן, כל העוסקים במלאכת קידום החוק מדגישים שזהו רק צעד ראשון וסימון מגמה, אבל מדובר בניצחון של ממש במאבק סיזיפי שנמשך כבר יותר מעשור. בשלב הראשון יתיר החוק שהיית יהודים בצפון השומרון בלי שהיא תיחשב עבירה על החוק. אגב, להחלטה זו צפויות להיות השלכות על המשפט שמתנהל בדיוק בגין הסעיף הזה נגד ראש ישיבת חומש, הרב אלישמע כהן, ונגד כמה מתלמידיו. בהמשך הכוונה היא לאפשר הצבת מבנים לישיבה, ולאחר מכן לבנות מחדש את ארבעת יישובי צפון השומרון שהוחרבו – חומש, שאנור, גנים וכדים - ולהשיב אליהם חיים יהודיים מלאים.

כמעט כל המרואיינים שהתבקשו לתאר את תחושותיהם בזמן ההצבעה התקשו לבטא אותן במילים. במהלך יום שלישי, לאחר ההצבעה, היו השיחות עם כל הנוגעים בדבר רוויות חיוכים, חגיגיות, התרגשות כנה ומילים דרמטיות שהפעם היו תואמות יותר את המציאות. הקרדיט הפוליטי למהלך שייך ללא עוררין לשרה אורית סטרוק, שאף חתומה על הנוסח של הצעת החוק. בקול רווי עייפות ואושר, אחרי לילה לבן של הצבעות וחגיגות, נזכרת סטרוק בערש הולדתה של הצעת החוק שמאפשר ליהודים להלך שוב בחופשיות ברחבי צפון השומרון. "את מטה חומש תחילה ליוויתי מיום היווסדו", היא משחזרת, "מאותו חדר צפוף וקטן בירושלים שהגינו בו את הרעיון של חומש תחילה. ישבנו אז לחשוב איך יוצאים משפל המדרגה שההתנתקות השליכה אותנו אליו. המשפט שהנחה אותנו היה: אם אתה מאמין שיכולים לקלקל – תאמין שיכולים לתקן. הלך הרוח הציבורי היה אז שאנחנו בתהליך של עוד נסיגות איומות, תוכנית ההתכנסות ועוד. ניסינו לחשוב איך להפוך את המגמה לחלוטין".

הנקודה הארכימדית שבה ביקשו אנשי המטה להיאחז באופן מעשי כדי להתחיל את היפוך המגמה הייתה חומש, "בגלל הקרבה הפיזית והנראות שלו ליישובי השומרון, והסמליות האנושית שבו". הגרעין החל את פעולתו בעליות המפורסמות לחומש, שתחילתן בהדלקת נרות חנוכה בשנת תשס"ז. סטרוק המשיכה ללוות את הפעילות, עד שגלגלה את הדברים גם לכנסת. היא עודדה את הקמת שדולת חומש בכנסת בראשות חבר הכנסת יולי אדלשטיין, וב־2014 הגישה את הצעת החוק לביטול חוק ההתנתקות יחד עם חבר הכנסת זאב אלקין, הצעת חוק שכאמור ניסחה בעצמה. "זה נראה אז הזוי שהצעת החוק הזאת תעבור, לא ידענו מתי נגשים את זה. אבל היה ברור לנו שהיא צריכה להיות מונחת בכל כנסת מחדש ולא נוותר עליה".

ואכן, הצעת החוק עלתה וירדה משולחנן של לא מעט כנסות, אבל אנשי 'חומש תחילה' יחד עם תומכיהם בכנסת ובממשלה לא התייאשו. מה שפרץ את ההיתכנות לאישור הצעת החוק היה למרבה הטרגדיה דווקא הרצח המחריד של יהודה דימנטמן הי"ד בשנה שעברה. דימנטמן היה תלמיד ישיבת חומש, והוא נרצח בדרכו מהישיבה. "אחרי הרצח זה היה להיות או לחדול", מחדדת סטרוק. "היה שילוב של רצח שממוקד כלפי חומש מצד אחד, ומצד שני שר ביטחון (בני גנץ בממשלת בנט, ח"ר) שרצה לחסל את חומש לחלוטין, כשהוא חובר לגורמי השמאל הכי קיצוניים בממשלתו. המציאות הייתה משחק סכום אפס. או שהטרור ינצח או שאנחנו".

את הקרדיט להנעת המהלך דווקא מתוך הרצח מעניקה סטרוק למשפחת דימנטמן – אלמנתו והוריו של יהודה הי"ד. "המשפחה המופלאה הזו קיבלה החלטה שמהרצח חומש רק מתרומם, וזה יהיה הניצחון שלה. הם רוממו את הרוח של כולם. נוצר גל חזק מאוד, הן של העליות לחומש בשטח, והן של פעילות אינטנסיבית בכנסת, אין־ספור דיונים, עליות של חברי כנסת לחומש ועוד. נוצר גל חזק שהביא אותנו אל היעד".

במערכת הבחירות האחרונה, שהייתה בתוך השנה לרצח, חומש כבר היה עניין שכל המועמדים נדרשו להתייחס אליו. למפלגות הימין היה ברור שהצעת החוק הזאת תעוגן בהסכמים הקואליציוניים, ומי שלמרבה האבסורד סייע ביותר לקידום ההצבעה על החוק היה בג"ץ. בעתירה שהגישו ערבים וגופי שמאל נגד שהיית יהודים בחומש, דרשו השופטים מהמדינה פרק זמן קצר ובלתי סביר של 90 יום בלבד למתן תשובה, עד לתאריך י"א בניסן. בלא חקיקה מתאימה עד לתאריך היעד, יורו שופטי בג"ץ על פינוי מוחלט של ישיבת חומש.

הנשיפה בעורפו של המחוקק זירזה את העלאת החוק להצבעה והדיונים הנדרשים בוועדות באופן חסר תקדים. סטרוק אחוזת תדהמה והתפעלות כאחת מההתגייסות המוחלטת של הבכירים בליכוד שאחראים על נושאי החקיקה בקואליציה. לדבריה הם נרתמו לפעול באכפתיות ובמקצועיות לא רגילות כדי לקדם את הצעת החוק במליאה ובוועדות בהתאם ללוח הזמנים של בג"ץ. "זו התגייסות משמחת מאוד, במיוחד כשזוכרים את הליכוד של ימי ההתנתקות, שנחלק למורדים ולתומכים. פה הייתה התגייסות של הבכירים ביותר במפלגה לעניין הזה". כעת צריכים להתרחש כמה תהליכים כדי ליישם את החוק בשטח, למשל הסדרת הקרקע שהישיבה נמצאת על שטחה, הכנסת החוק לרשומות, פרסום צו אלוף ועוד.

את יום החג הזה, שמציין בעבורה כמעט 17 שנות מאבק, מסכמת סטרוק: "בעיניי זה אירוע היסטורי שאינו רק חזרה לחבל ארץ שנעקרנו ממנו, אלא תחילת היפוכה של המגמה במדינת ישראל. בדיוק כפי שחלמנו אז, בחדר הקטן".

לצידה של סטרוק גם חבר הכנסת יולי אדלשטיין, שמכהן עד היום בתפקיד יושב ראש שדולת חומש בכנסת, נושא עמו מטען זיכרונות כבד של הדרך הארוכה מחלום ביטול חוק ההתנתקות עד לכניסתו לספר החוקים. כשהקים את השדולה ב־2007 עם חבר הכנסת דאז אריה אלדד, הם לא חלמו על יהודים שיצעדו חופשיים בארצם על פי חוק. הם רק השתדלו לסייע למי שנפתחו נגדם הליכים פליליים בגין עליות לחומש ועוד. "להגיע להצעת חוק כזאת מסודרת, שעוברת שלוש קריאות בכנסת ובממשלה, זה דבר מדהים. הרבה חברי כנסת בעבר דחפו וניסו, ללא הצלחה. הפעם ברוך ה' הצלחנו".

מה הייתה התחושה שלך ברגעי ההצבעה, כמי שעומד בראש המאבק הזה שנים כה ארוכות?

"ישבתי בכיסא שלי", הוא משתף, "אבל במקום לקפוץ משמחה על שמעבירים חוק חשוב כזה, פשוט צבטתי את עצמי כדי לבדוק אם זה אמיתי". התחושה, אומר חבר הכנסת אדלשטיין, היא בוודאי של שמחה, אבל הוא לא מסתיר כי היא מהולה גם בלא מעט עצב. "העיסוק בנושא הזה מעלה לא מעט זיכרונות", אומר חבר הכנסת שירד בימי הגירוש להתגורר ביישוב גדיד בגוש קטיף. "אומנם עשינו צעד ראשון בצפון השומרון, כמחוקקים נתנו לממשלה פלטפורמה שעל גביה היא צריכה לעבוד, עכשיו זה תלוי בה. אבל גוש קטיף עדיין חרב, יורים ממנו רקטות לכל הארץ. יש עוד תחושה של עצב גדול, צורב בלב".

בהיותו יושב ראש שדולת חומש מתחייב אדלשטיין להמשיך לפעול להרחבת החוק, ומזכיר פן נוסף שהוא מרבה להדגיש בדיוני ועדת חוץ וביטחון שהוא עומד בראשה: "כשאני שומע בוועדה דיווחים על מצב הטרור החמור בצפון השומרון, אני שואל: מעניין למה זה קרה? הלקח פה הוא גדול: איפה שאין צורך להגן על אוכלוסייה אזרחית – אין שליטה ביטחונית אפקטיבית. זה הלקח מפינוי צפון השומרון, פינוי אומר שאין שליטה ביטחונית".

"אנחנו רוצים ארץ ישראל"

אין־סוף תגובות מרטיטות הציפו השבוע את מכשיר הסלולרי של חברת הכנסת לימור סון הר־מלך. היא אומנם טרייה במשכן הכנסת, ולא הספיקה לצעוד עם ניירות הצעת החוק במשך שנים במסדרונותיה, אבל אולי יותר מכל פוליטיקאי אחר היא הפנים של חומש: היא איבדה את בעלה, שאיתו הקימה את הגרעין הדתי ביישוב, היא גורשה ממנו, והיא לוחמת וחולמת לחזור אליו כבר 17 שנה. חלק נכבד מהתגובות שקיבלה לאחר ההצבעה היו דווקא של אנשי גוש קטיף, שסיפרו לה שהחוק הזה מעניק להם תקווה, שהם מודים על שלא שכחו אותם. ולמקום הזה בדיוק חותרת גם סון הר־מלך.

"אנחנו מודים לה', היינו כחולמים", היא מאושרת, "אבל אנחנו מבינים שזו רק התחלה, ואני מתעקשת על כך. בכל הדיונים שהיו בוועדת חוץ וביטחון על החוק שאלו אותנו: אתם רוצים לחזור לעזה ולגוש קטיף? ניסו לצייר אותנו כהזויים ומשוגעים. ואני יושבת מול חברי הכנסת מהשמאל ומתעקשת: כן, אנחנו נחזור, עוד תראו שנגיע לשם. נחזור לבית שלנו, היישובים יוקמו מחדש. הם השתגעו מזה. אבל אנחנו אומרים: זה החזון שלנו. הגענו עד כאן, נגיע גם לשם".

"קשה מאוד לתאר זאת במילים", מתקשה סון הר־מלך לתמלל בתחילה את רגשותיה מאותה הצבעה היסטורית, אולם אז המילים שוטפות מעומק הלב: "זה מהרגעים המכוננים של החיים שלי. כל כך הרבה שנים של מאבק וכמיהה. מסע שהוא בלתי נתפס. אני כל כך מודה לקב"ה על הזכות להיות חלק בתוך מהלך התיקון הזה. ה' אומר לי: יש שכר לפעולתך, לא ויתרת על חומש כל השנים. וזה הדבר, רק תעמדו ותגידו: אף על פי כן ולמרות הכול - אנחנו רוצים ארץ ישראל!".

יותר מכול חשה סון הר־מלך את הסייעתא דשמיא שמלווה את כל המהלך. באמתחתה סיפורים מרתקים מהדיונים על החוק בוועדות, שבהם הצליחה להדוף את סוללת הנציגים מטעם גופי השמאל שהתייצבה למאבק בלתי מתפשר להפלתה של הצעת החוק. "יושבים שם כל החמוצים האלה, לוחמניים ונחושים מתמיד להיאבק בחוק הזה – ושום טיעון שלהם לא עבר". גם שורה של גורמים מצמרת מערכת הביטחון של ישראל התייצבה להציג עמדה נחרצת נגד החוק – ולא עלה בידם. "זה לעמוד מול כל העולם ולהגיד: אם הקב"ה רוצה, אז לא יעזור לכם. ראינו ממש סייעתא דשמיא לכל אורך התהליך".

ואם בסייעתא דשמיא עסקינן, הרי ששיחה עם ראש ישיבת חומש, הרב אלישמע כהן, מי שעומד כבר 16 שנה בראש בית מדרש סחוף רוחות בחורף וצרוב חמה בקיץ, מרימה את העיניים לשמיים, לגובה שממנו הכנסת נראית רק כחוליה אחת בשרשרת ארוכה הרבה יותר.

מטבע הדברים ביום שלאחר ההצבעה הוצף גם הרב כהן בברכות חמות מרבנים ומאזרחים מכל רחבי הארץ. ביום רביעי שעבר ערכה ישיבת חומש עצמה מסיבת הודיה גדולה בהשתתפות הפעילים הרבים ותלמידי הישיבה שהביאו אותה עד הלום. אחד מהם אף הציע בהתרגשות כי ביישובים שיוקמו כעת מחדש – חומש, שאנור, גנים וכדים - יש לתקן לא לומר תחנון מדי שנה בכ"ח אדר – היום שבו בוטלה הגזרה על שהיית יהודים בצפון השומרון. אנשי הישיבה, ששומרים שנים רבות על נוכחות עיקשת בחומש, גם נוכח רדיפות ואלימות של כוחות הביטחון נגדם, הביעו תודה עמוקה לכל הגורמים הפוליטיים והציבוריים שהביאו להסדרת הנוכחות היהודית במקום. אבל אחרי כל החגיגות והתודות, מבקש הרב כהן להדגיש כי השמחה העצומה שחש השבוע לא נגעה לאישור חוקי כזה או אחר לנוכחות בחומש, ואף לא למבנים או מזגנים שיותקנו או לא יותקנו לטובת תלמידי הישיבה. מבחינתו, מדובר בבשורה רוחנית עמוקה ומקיפה הרבה יותר.

"החגיגה בעיניי היא לא של אנשי חומש, אלא של כלל ישראל. את חומש החוק לא עניין, היינו שם לפני החוק ונהיה שם אחרי החוק. אנחנו פה מכוח התורה הקדושה. האישורים לא משנים לנו. אלא מה כן? שזכינו היום להחיות עם רב. עם ישראל היה שרוי בחטא הרבה שנים, והיה לו קשה עם זה", הוא מכוון לעקירת היישובים, "והיום עם ישראל עשה תשובה ציבורית, והכריז על כך בצורה ציבורית רחבה. הרי שנים אנו צועקים: מה הבעיה לחזור לחומש? אבל עם ישראל פחד להגיד את זה, והיום עשו על כך תשובה. זה דבר גדול ועצום!" הוא קובע באש בית־מדרשית ממש. "זו שמחת היום, שעם ישראל החליט להסיר את החוק הבלתי חוקי הזה. עשה תשובה על חטא הגירוש והחרפה שבו. עם ישראל שב היום לאלוקיו ולארצו".

בעיניו, השייכות של ארץ ישראל לעם ישראל אינה זקוקה לגושפנקה של חוק, אולם חקיקת החוק היא מעשה "כיבוש" שבו עם ישראל מקיים את המצווה הזאת כציבור. "השמחה שלנו היא לא שנוכל כעת לבנות לפי חוק, אנחנו לא נמצאים בחומש בשביל עוד מבנה. החוק הוא רק הכלי. אני בחומש כבר 15 שנה. החידוש הוא שעם ישראל חזר היום לחומש. ואנחנו, ישיבת חומש, נמצאים כמובן בשמחה, מודים לה' שזכינו לדחוף את העניין ולהיות מהמעוררים את העם לעשות תשובה. ברור שנוח ומשמח שנוכל לבנות פה, אבל העיקר הוא שהיום נפלה החומה שעם ישראל בנה בינו לבין ארץ ישראל. כמובן", הוא מסייג, "אחרי החומה הזאת נצטרך להפיל עוד חומות, אבל החומה שבנינו במו ידינו בפשע הזה – נפלה. והפלת החומה הזאת היא לא פחות מחתונה מחודשת בין עם ישראל לארץ ישראל".

השלב הבא

מי שאמון על ההיבטים הפרקטיים של יישום הצעת החוק – קרי תכנון הבנייה העתידית ביישובי צפון השומרון והסדרתה, הוא ראש מועצת שומרון, יוסי דגן. מבחינתו לא מדובר במאבק מוניציפלי או פוליטי. חומש ושאר יישובי צפון השומרון הם מפת חייו. הוא פועל למען חומש מאז הורד במכולה מגג המצודה בשאנור, היישוב שהתגורר בו, דרך פעילותו בכנסת להקמת שדולת חומש מאז היותו בחור צעיר, ועד לשנים ארוכות של פעילות במטה 'חומש תחילה'. מסירותו לנושא יונקת משבועה שהציב לעצמו לפני 18 שנה: לשוב הביתה.

"אנחנו עוברים עכשיו לשלב הבא", הוא מצהיר, "הסדרת הישיבה בחומש, ומתחילים לתכנן את בניית היישובים מחדש. 16 שנים של עליות המוניות, חוגי בית, חקירות משטרה, אין־ספור אירועים, הקמת ישיבת חומש, השדולה בכנסת, ורצח יהודה דימנטמן הי"ד – הגיעו להחלטה מרגשת, סיומו של מאבק".

כמי שצריך להוריד את הדברים ליישום בשטח, אתה לא חושש מגורמים ביטחוניים או אחרים שהחוק החדש לא מוצא חן בעיניהם וינסו לשבש את יישומו בפועל?

"אני לא מעלה בדעתי שהצבא לא יחיל את הצווים הטכניים, החלטות כנסת וממשלה. אני בטוח שכל מערכות המדינה יקיימו את החוק הזה ברגישות ובנחישות כמו שקיימו את החוק לפני 18 שנה", הוא שוזר ציניות נסתרת בקולו. "עכשיו צו האלוף צריך להיחתם, והישיבה תקבל את תהליך ההסדרה שראוי לה. משם נתכנן התיישבות מסודרת. לא הסתרנו את המטרה שלנו לבנות את היישובים מחדש, ויש מקום בצפון השומרון גם ליישובים חדשים".

דגן עוד זוכר סקירות ביטחוניות מקצועיות ומעמיקות ששמע מפי מפקד חטיבת מנשה בעבר, כיום – שר הביטחון יואב גלנט. "הוא תיאר בצורה ברורה כל כך את חשיבות צפון השומרון לביטחונה של ישראל. אני בטוח שהוא בעד המהלך, ורוצה בעצמו להחזיר את יישובי צפון השומרון למפה".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com