לפני חמש עשרה שנה, אי שם בתחילת שנות העשרה של חיי, נתקלתי בסרט אנימציה לא מוכר של אולפני יוניברסל בשם 'המסע של דספארו'.
דרך הסרט הזה התוודעתי לעולמות המופלאים שטוותה הסופרת האמריקאית קייט די-קמילו, שהסרט בוסס על אחד מספריה, ואל נטייתה לבחור בבעלי חיים כדמויות הראשיות בספריה לילדים.
במובן הזה, דווקא הספר 'הפילה של הקוסם' הוא חריג, שכן על אף שבשם הספר מופיעה פילה היא לא הגיבורה הראשית וגם הקוסם מקבל דקות ספורות בלבד של זמן מסך. הגיבור הראשי הוא ילד יתום בשם פיטר.
הספר, שתורגם לעברית ב2019 ושגרסה קולנועית שלו בדיוק עלתה לנטפליקס, עוקב אחרי פיטר הצעיר, שחייו השגרתיים מקבלים תפנית מפתיעה בעקבות מפגש מקרי עם מגדת עתידה שבמענה לשאלה האם אחותו חיה שולחת אותו למצוא פיל.
ופיטר אכן מוצא פילה שכזו, רק שבכדי להשיג אותה הוא יצטרך להתמודד עם שלוש משימות בלתי אפשריות.
הוויזואליות הצבעונית של הסרט מושקעת ומדויקת עד לפרטים הקטנים (ברמה שיוצרי הסרט יודעים להגיד כמה שערות יש בזקן של האבא החורג של פיטר. א.פ.) כאשר כל בנייני העיירה – 280 במספר - מציגים את האדריכלות של דרום ספרד ופורטוגל ומציגים מורשת אדריכלית של מאות שנים, ותושבי העיירה מיוצגים על ידי 133 דמויות ייחודיות שהתמהיל שלהן נועד לשקף את האוכלוסייה המגוונת.
העולם הצבעוני הזה, בתוספת העלילה הקלילה והדמויות המשעשעות שטוותה די-קמילו מצטרפים לקריינות הצינית ולמסרים על כוחה של התקווה, על האמונה שהכל אפשרי, ועל היכולת לשאול "מה אם?" ונשזרים ביחד לכדי מארג שמצליח במשך שעה וחצי להרחיק את הילדים לעולם אחר, אבל כזה שמשקף את העולם כפי שהוא באמת.