יש להם כנפי רוח

ביום שלישי התפרסם באמצעי התקשורת מכתב המיועד למפקד חיל האוויר, לרמטכ"ל ולשר הביטחון, ועליו חתומים 49 טייסי קרב לשעבר. הטייסים הצהירו כי לאור גילויי הסרבנות הנשמעים לאחרונה, הם מעמידים עצמם לרשות הצבא ומוכנים לחזור לשירות מילואים פעיל כטייסי קרב בכל עת שיידרשו לכך. יוזם העצומה והכוח המניע שמאחוריה הוא רס"ן שי קלך, טייס קרב במילואים, חוזר בתשובה ויזם חברתי.

קלך, בן קיבוץ גינוסר, שירת בחיל האוויר כטייס F-16. הוא שירת שמונה שנים בצבא, ובמהלכן אף פיקד על קורס קצינים בבית הספר לטיסה. במלחמת לבנון השנייה רשם לזכותו את מספר הגיחות המרבי בטייסת. "את השנה האחרונה בצבא השקעתי בהתחלה של בירור רוחני", הוא פותח. "הרבה שנים הייתי בתהליך של חיפוש. לא ידעתי שזה יגיע לעולם התורה והתשובה, חיפשתי תשובות לשאלות גדולות מאוד על החיים". הוא השתחרר בתשס"ח, ואת השנה שאחרי השחרור הקדיש לחקירה רוחנית. את התשובות מצא בספרייה הענקית של סבו, שופט בית משפט השלום בטבריה לשעבר, על אלפיים ספריה. "סבי היה איש האצ"ל, חרדי מבית שהוריד את הכיפה אך שמר על המסורת היהודית ואהב אותה", הוא מספר.

סבך היה איש אצ"ל, אבל אתה גדלת בקיבוצו של יגאל אלון.

"נכון", מחייך קלך. "גדלתי באווירה שמאלנית והפגנתי עם ערבים נגד יהודים. סבא היה דוחף לנו מדי פעם בעדינות את כתבי ז'בוטינסקי. אמא שלי מספרת שב־77' ארבעה אנשים בקיבוץ הצביעו לבגין, היא ואבי היו שניים מהם. כשעבדה בחדר האוכל היא שמעה את אחת מוותיקות הקיבוץ אומרת 'אנחנו נתפוס את אלה שהצביעו בגין ונסלק אותם מהקיבוץ!'

"גדלנו בדור פוסט־ערכי במובן של תודעה והשקפת עולם", הוא טוען. "לא לימדו אותנו כתבי בן גוריון ויגאל אלון, העולם הערכי כמעט לא נדון, ועם כל זה שהקיבוץ נתן לי המון והאנשים שם הם אנשי דרך ארץ שקדמה לתורה, העולם הערכי במובן של השקפה, חזון ואידאולוגיה לא הונחל לנו". יחד עם זאת הוא מעיד כי התגייס לחיל האוויר מתוך ציונות ורצון עז לשרת את המדינה.

"חזרתי בתשובה מתוך צימאון אדיר. כשמצאתי את עצמי מוזנק לגיחה באמצע ליל הסדר בשל מטוס שחדר ממצרים, ניסיתי להבין איך יכול להיות שלפני שישים שנה המדינה הזו לא הייתה קיימת, היינו אודים מוצלים מאש המשרפות באושוויץ, ופתאום צמחה כאן מדינת פאר כזאת. הרצון להבין את ההיסטוריה של העם היהודי ממקום רחב יותר ולא רק משנת 48' יצר אצלי המון תהייה".

גורם נוסף שהביא אותו לסוג של התפכחות היה המפגש עם בני הציונות הדתית בצבא. "כאשר פיקדתי על קורס הקצינים בבית הספר לטיסה, היו לנו ממשקים עם בה"ד 1. גיליתי שכארבעים אחוזים מהמסיימים שם דתיים, ואמרו לי שאלה הנתונים כבר עשור. הבנתי שכל מה שגדלתי עליו בקיבוץ – התיישבות, עלייה וביטחון – מתקיים כיום בעיקר אצל אנשי הציונות הדתית. התחלתי לתהות מה אני מפספס, חיפשתי את האמת". קלך החל בתהליך של חזרה בתשובה ולימוד תורה. ארבע שנים למד בישיבה בעלי, ושמונה שנים בהר המור. הוא התחתן עם חוזרת בתשובה מקיבוץ אלומות, אבל "חייתי כמו רווק", הוא מעיד. "אשתי גרה בצפון והייתי בא הביתה רק בשבת. זו הייתה מסירות נפש מצידה בצורה בלתי רגילה. הייתי לומד 18 ו־20 שעות ביום ועושה מילואים פעם בשבוע".

הוא בן 41, אב לשמונה ילדים. לפני שנתיים יצא מהישיבה, והוא מתגורר עם משפחתו בירושלים. בשנתיים הללו הוא לימד תורה במסגרות שונות, אבל לפני כשנה החל לכתוב ספר על סיפור חייו ועל השקפתו, ומאז התמקד רק בכתיבה. אלא שבשבועיים וחצי האחרונים, מרגע ששמע על ניצני הסרבנות וההמרדה בחיל האוויר, הרגיש שאינו יכול לעמוד מנגד: "מצאתי את עצמי לפני שלושה שבועות משמיע קול יחידי כמעט נגד הסרבנות, ומבחינתי זו מצווה שאינה יכולה להתקיים על ידי אחר, כי אין הרבה אנשים שגם יכולים וגם מעיזים לדבר נגד הסרבנות".

איך אתה רואה את הסערה הזו, שנראה שהולכת ומחמירה בשבועות האחרונים?

"אני חושב שזו תופעה שנופחה בתקשורת. אין שיעור גבוה של אנשים שבאמת מתכוונים לסרב, אבל באלה שכן מצהירים שינהגו כך אני בהחלט רואה ניצנים של סרבנות ומרידה. יחד עם זאת, לא יכולתי לשמוע שקוראים לטייסים נמושות או שולחים אותם ללכת לעזאזל. בעיניי זה חוסר הבנת המציאות: אנשים שעושים מילואים במשך עשרות שנים אינם סרבנים. לכן שאלתי את השאלה המתבקשת: איך הגענו אחרי 75 שנה למצב שטייסי קרב בישראל מעיזים בכלל לחשוב על סרבנות?"

התשובה שלו מתחלקת לשלושה חלקים, שאותם הוא מגדיר כבירורים עמוקים. הראשון הוא סוגיית האחדות. "התקשר אליי סגן מפקד טייסת ואמר לי 'אני חולק על הנחת היסוד שאנחנו אחים'. מרוב טשטוש ובלבול לא מבינים שכולנו עם אחד. את זה צריכים לתקן. הנושא השני הוא הפער שיש אצל טייס קרב בין המעמד החברתי הטבעי שהוקנה לו ובין הבנת מהות שיבת ציון. אנחנו רגילים לחשוב שבאנו לכאן כדי לכונן מקלט בטוח לעם היהודי, וזה נכון, אבל זה מושג שמוגדר על דרך השלילה – למנוע השמדה כמו בשואה. זה דבר שאין לו קיום. יש לנו תכלית חיובית - להיות אור לגויים. גם ז'בוטינסקי ובן גוריון כותבים זאת במפורש".

את הנושא השלישי הוא מציג באמצעות סיפור על בית ספר באזור המרכז, שבכיתה ב' חילק לתלמידיו עטיפה של תנ"כים ריקים. "זה פוסט־מודרניזם קלסי האומר לאדם 'קבע לעצמך מה הם ערכיך', ובפועל מרוקנים את עם ישראל מערכים". לאור כל האמור, שי החליט להקים מוסד הסברתי בשם מכון מחצבים. "זה מכון שבא לתת קומה אחרת של מענה הסברתי לעניינים שעל סדר היום. המכון שואף להכשיר אנשים שידעו לעשות זאת ולהציבם בפוזיציות מסוימות. כמו כן השאיפה היא ללמד אנשים על גודל התקופה שאנו חיים בה".

איך זה קשור לסרבנות בחיל האוויר?

"לטייס שממריא עם שני טון פצצות יש ממדים אחרים של הסתכלות. בתוך חצי דקה הוא רואה את כל מדינת ישראל. זו אחריות אחרת ויכולת לקבל בשבריר שנייה החלטות הרות גורל. אתה צריך להיות מוזן במטען רוחני וערכי לשם כך. רוקנו את התוכן הערכי של השקפת עולם שיש בה תודעה והבנה של מהות הדור ורוח התקופה, ולכן אנו רואים את הניצנים של הסרבנות הזו".

אולי מדובר באליטה שוקעת שמנסה לשמר את כוחה בכל דרך?

"אליטה זה מושג שהוזל בשנים האחרונות לצערי", הוא אומר. "כל אומה צריכה אליטה. מובן שכל אדם תורם מחלקו ומרצו לעם, אבל האליטה היא הכוח המוביל שמשרת את האומה, ולכן אין לזלזל בה. יש שם כוחות נפש אדירים". יחד עם זאת הוא מסכים כי האליטה שטייסי חיל האוויר באים ממנה הפכה ברובה לאליטה מתנשאת במקום אליטה משרתת. "היום האליטה המשרתת היא בני הציונות הדתית. יש מאבק איתנים עם אליטה שהייתה כוח משרת ומוביל באומה ושחלקה עדיין כזה. יש לנו הרבה מה ללמוד מהם מבחינת דרך ארץ שקדמה לתורה וכוחות נפש נפלאים שמצויים שם וצריך לדעת לאמץ אותם".

אילו טענות אתה שומע מאלה שמדברים על סרבנות?

"הם אומרים לי: 'אתה מבקש מנתניהו לעצור סרבנות בעוד השותפים שלו לממשלה לא התגייסו לצבא? תעצור את הסרבנות שם, אחר כך נדבר על הטייסים'. בעיניי זו טענה נשמעת, אבל צריך להסביר בצורה נכונה שיש סטטוס קוו. בעיניי, כל מי שלא מצטיין בלימוד התורה צריך להתגייס, אבל זה לא יכול להיעשות בכפייה, אלא מתוך הסברה. המרדה או סחיטה באמצעות סרבנות הן ודאי לא התשובה לכך".

יש טייסים שאומרים "רוצים לכונן פה דיקטטורה, ואני לא מוכן לשרת דיקטטורה". מה אתה עונה להם?

"כשתהיה דיקטטורה - נדבר. עד היום עוד לא פגשתי אחד שיודע להסביר למה זו דיקטטורה. אני מבין את התסכול ואת הפחד, ואני זוכר את הדיבורים בקיבוץ על מדינת הלכה ועל השתלטות דתית. אני בחרתי לקחת את התסכול הזה לבית המדרש, ללמוד הקשבה, ענווה ואחווה ולהבין שיש עוד צדדים למטבע ולא רק מה שגדלת עליו בקיבוץ. לומר את מה שהם אומרים זו התנשאות איומה. בוא תלמד, תקשיב ותגלה שיש עוד אנשים ערכיים, תורמים ומשמעותיים בעם ישראל".

"מה שווה המטוס בלי הרוח שבפנים?"

דניאל פלקסר התגייס ב־74'. "הייתי טייס F-16, סגן מפקד טייסת של עמוס ידלין, ואז עברתי לשרת במוסד בתפקידים מבצעיים", הוא מספר. הוא היה בכיר במוסד, וב־2001 פרש מהשירות. ב־2005 עבר לגור בפרו בשל עסקיו. לפני כשלוש שנים חזר ארצה, אך הוא ממשיך לעבוד בחו"ל. מנישואיו הראשונים יש לו ארבעה ילדים, מנישואיו השניים עוד שלושה, והוא סב לשלושה נכדים.

"המפגש הראשון שלי עם סרבנות קרה בזמן התקיפה בעזה ב־2003", הוא מספר. "התפרסם אז מכתב הטייסים שהצהירו שהם לא מוכנים לתקוף בשטחים". בכיר החותמים על המכתב היה תא"ל (במיל') יפתח ספקטור, שהודח משירות המילואים בעקבותיו. "הדרכתי עם ספקטור, וזה הפתיע אותי מאוד. לא הצלחתי להבין: הם יירו טילים מעזה, ואתה תשב בבית? לא היה לי הסבר לזה".

דניאל היה איש שמאל בעברו ואף תמך בתהליך אוסלו. "חשבתי שאוסלו היה מהלך נכון, אבל אז גיליתי שהילדים שלי לא יכולים להסתובב בחוץ בבטחה, כי אוטובוסים ובתי קפה התפוצצו. מה שהכי קומם אותי וגם שינה את השקפת עולמי היה המושג 'קורבנות השלום'. שם התחיל השינוי הגדול שלי והפכתי לאיש ימין. אותי לימדו שקורבנות יש במלחמה, לא בשלום".

אתה יכול להבין את חבריך שאומרים שבגלל מה שקורה במדינה הם לא יטוסו?

"זו סרבנות לשמה", הוא אומר בכעס. "כשהייתי במוסד וכבר הייתי ימני, אמרתי לרבין שאני לא יוצא למבצעים? יצאתי למבצעים בכל העולם, לא משנה מי היה בשלטון. הם אומרים 'אולי תהיה דיקטטורה'. אם תהיה דיקטטורה - אל תטוסו. אין להם טיעונים".

הם פוחדים ממדינת הלכה.

"בסדר, אז אם תהיה דיקטטורה או שיכוננו פה מדינת הלכה – אל תטוסו. בינתיים אין. זה טרור. אני לא דתי, אבל בעיניי חשוב להחזיר את הסטטוס קוו. אין עוד עם שנלחם על החופש שלו כמונו. אני אומר: 'מי לישראל אלינו'. מה העונש שקיבלו על הוצאת דיבת הארץ רעה? ארבעים שנה במדבר, כי היה ברור שעם הדור ההוא אי אפשר לכבוש את הארץ".

אתה לא טס כבר שלושים שנה. אתה לא חושש לחזור לטוס?

"אני לא אהיה טוב כמוהם, זה ברור", הוא צוחק, "אבל אני כבר עשיתי את שלי בחיים, ואני לא פוחד ללכת פארש. עדיף שאני אלך מאשר שלילדים שלי יקרה משהו חלילה". דניאל סבור שהמערכת הטכנולוגית תורמת רק כעשרה אחוזים ללחימה, בעוד הרוח תורמת לה תשעים אחוזים. "מה זה, טייסים על תנאי? הציונות שינתה את פניה. הילדים שלי למדו בחו"ל בבית ספר יהודי, התפללו בבוקר ולמדו את פרשת השבוע. בישראל לא לומדים את זה בבתי הספר. מדינת תל אביב ניצחה כנראה. שכחתם מה קרה באושוויץ? מה שווה המטוס בלי הרוח שבפנים?"

"זה לא הדי־אן־איי של חיל האוויר"

עודד שפירא הוא בנו של דני שפירא ז"ל, שהיה מארבעת הטייסים הראשונים של חיל האוויר. "אבא עבר את קורס הטיס הראשון של מדינת ישראל שהתקיים בצ'כיה ב־48'", הוא מספר. "הוא הטמיע בנו את הערך של אהבת המדינה וחשיבות התרומה, ציונות במלוא מובן המילה". עודד גדל בשיכון משפחות של חיל האוויר, ועם השנים היה אביו לטייס הניסוי הראשי בחיל, והיה אחראי על הבאת כל המטוסים של חיל האוויר לארץ בעשרים שנותיה הראשונות של המדינה. "הקריירה שלו הייתה חובקת עולם. אידי אמין, בתקופה שעוד היה שפוי, כשרצה לטוס - תמיד ביקש שדני שפירא יטיס אותו", הוא נזכר. עודד שירת כטייס F-16 בחיל האוויר, המשיך לשירות קבע ושירת 18 שנה, עד שהשתחרר בדרגת סגן אלוף. כיום הוא קברניט ובוחן באל על. הוא לא מטיס מטוסי קרב כבר 18 שנה, אבל מוכן לחזור לשירות מילואים פעיל בכל זמן, אם יידרש לכך.

"אני לא מצליח להבין את האיומים בסרבנות, זה לא הדי־אן־איי של חיל האוויר. גדלנו על חיל משימתי שעושה מה שצריך ושתפקידו להגן על שמי מדינת ישראל. מעולם לא שאלתי את מי שטסתי איתו למי הוא מצביע. זה נכון שרוב הטייסים באים מגזרת השמאל, אבל זה מעולם לא היה משהו שהשפיע על המשימה. התוקפים של הכור בעיראק עומדים כיום בראש המתנגדים לרפורמה. זה לא היה כך כשהכרתי אותם בצבא. הפוליטיקה מעולם לא הייתה חלק מהצבא, וגם לא צריכה להיות. הרי במי אתה הולך לפגוע? במשפחה שלך ושלי! אני לא מבין בכלל את עצם הדיבור על זה".

מה הביא לשינוי הזה לדעתך?

"אני לא אוהב את המילה שוויון, אבל אני חושב שיש בעיה עם שוויון ההזדמנויות. הטייסים והלוחמים שהגיעו ליחידות מובחרות שייכים בעיקר לסקטור מסוים. הרי אם באוכלוסייה היהודית בישראל הרוב תומכים ברפורמה, ובחיל האוויר הרוב מתנגדים, אז יש פה איזשהו חוסר בשוויון ההזדמנויות. יש לנו טייסים מצוינים, עם נכונות ואומץ לב, אבל יש קבוצה שלדעתי אינה גדולה כל כך, והיא שגוררת את הטייסים לשיח של סרבנות. מדובר בגרעין שעושה את זה באופן פעיל, והם אינם בוחלים בהפחדות ש'תהיה פה דיקטטורה ואנחנו צריכים להגן על עצמנו'. גם אני הייתי מגן על עצמי אם הייתה פה דיקטטורה, אבל אין. מדובר על מערכת משומנת ומחברת של תקשורת והעברת מסרים, ובלחיצת כפתור הם מצליחים להדליק אנשים. רמת ההפחדה גבוהה מאוד".

עודד אומר כי לדעתו השיח הסלים מאוד בשנים האחרונות. "עד לפני ארבע־חמש שנים, כשהייתי מדבר עם אנשים מהשמאל על פוליטיקה, היינו יכולים להסכים על סעיפים מסוימים, אבל כיום הם לא מוכנים לשמוע ולא מוכנים לדבר. לא מוכנים אפילו להקשיב".

הוא נשוי בנישואים שניים לגיתית, שחזרה בתשובה והיום היא חסידת חב"ד. עודד איננו אדם דתי, ובני הזוג יצרו מופע משותף שנקרא 'הטייס והחסידה', ובו הם מדברים על המורכבות של החיים ביחד. "אנשים בשמאל קצת התנתקו מהשורשים היהודיים. אני לא אדם דתי, אבל אני חי במדינת ישראל, מדינה של יהודים הקיימת למען העם היהודי. אי אפשר לנתק את ההיסטוריה של העם, את התנ"ך והמסורת. למה אתה כאן? רק כי אתה חזק? אם אתה מנתק את הקשר להיסטוריה, הטיעונים של האויבים שלנו הרבה יותר חזקים. עם ישראל כאן כי יש לו קושאן, אבל לצערי חלק מהאנשים איבדו את הקשר לחללית האם, ואני אומר את זה בעצב. אלה אנשים טובים שאני אוהב מאוד, אבל הם התנתקו".

אתה נשוי לאישה חרדית ושומע חלק מחבריך שאומרים שהם לא יטוסו כדי להגן על הפרזיטים הללו. מה אתה עונה להם?

"אני שואל אותם: 'כמה חברים חרדים יש לכם, כמה חרדים אתם מכירים?' אלמלא הייתי נשוי לגיתית, לא הייתי מכיר חרדים. היום אני מכיר המון אנשים חרדים ודתיים. אלה בני אדם! מובילי דעת הקהל בצד השמאלי של המפה מציירים את החרדים כקופסה שחורה, כגוש חשוך, ואז קל להלביש עליהם סטיגמות ולייצר שנאה. היום יש ישראליזציה של החברה החרדית, יותר חרדים מתגייסים וניכרת פתיחות שפעם לא הייתה. אם רוצים לפתור בעיות – אפשר, ואם רוצים לחפש מריבות – גם אפשר, וזה מה שהם עושים".

אתה חושב שתופעת הסרבנות תגיע לכדי איום ממשי על המדינה?

"היום זו סרבנות לייט. כשלא מגיעים ליום מילואים מדי פעם, כשירות הטייסים לא תיפגע, אבל כשאתה מפלרטט עם הסרבנות, אתה מסתכן בלעבור את הקו האדום, ואנחנו בהידרדרות. אני מייצג קבוצה של טייסים שמוכנים לחזור לטיסה מחר בבוקר. מי שאומר שהוא מסרב, צריך להגיד לו 'תודה רבה' ולקחת לו את הכנפיים. מדינת ישראל השקיעה המון כסף כדי להכשיר אותך, ואתה מחזיר לה בצורה מאוד לא הוגנת. לצד השני יש טענות שאני לא מסכים איתן, אבל הדרך לטפל בהן היא בהידברות. כשאומרים 'לא' בכל מחיר ושמים את אקדח הסרבנות על השולחן, זו התנהלות שתביא לקץ המדינה. לא שופכים את התינוק עם המים, והייתי שמח מאוד לשמוע מהמפקדים הבכירים הרבה יותר נחישות בנושא הזה".

***