החלטתי להתחיל בשביתת רעב, ולהצטרף למאהל שובתי הרעב תומכי ומתנגדי הרפורמה הדורשים הסכמות.
המצב בעם מדיר שיני מעיני, כמו מעיני רבים אחרים. התחושות מזכירות אסוציאציות שונות מימי בית שני, ערב חורבן הבית. זה אומר 'כל האמת אצלי, וכל ויתור יהיה פגיעה אנושה במדינה, בדמוקרטיה, בעם'. ומנגד, הצד השני אומר אותו הדבר. אף אחד לא מוכן לוותר ובינתיים הולך ונפער לנגד עינינו קרע עמוק בעם, ההולך ומתרחב, וחורבן המדינה נראה קרוב מתמיד.
אני באופן אישי תומך ברפורמה כזאת או אחרת. יש צורך באיזון נכון בין הרשויות, תוך שימור יכולתה של הרשות השופטת להוות מערכת מאזנת לרשות המחוקקת, ולהגן על מיעוטים. חייבים רפורמה אבל לא ככה!
בזמן שהממשלה דוהרת קדימה ומחוקקת את התיקונים הללו, הולכים וגוברים קולות בעם שלא יוכלו עוד להרגיש חלק מהמדינה, שכואב להם מבחינה ערכית ומוסרית, והם מרגישים שזו כבר לא המדינה שלהם, ואולי אפילו לא העם שלהם.
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לוותר על העם שלנו! אסור לנו להרשות להם להישאר בחוץ, כי הם חלק מאיתנו.
אני כואב את ההתנהגויות החיצוניות המובילות את המחאה, מגנה בכל תוקף כל סרבנות בצה"ל, ומזועזע מדיבורים על עזיבת הארץ. אין כל הצדקה למעשים כאלה או לדיבורים כאלה. אבל אני מבין שיש כאן כאב אמיתי, שצריך להתייחס אליו.
לא יקרה כלום אם נעצור רגע, נצא לפסק זמן (לכתחילה, ולא בגלל אילוצים של פגרה), ונשב לדבר. כי אם לא נעשה זאת, הרפורמה תעבור, אבל נישאר בלי עם.
כמובן, שבאותה מידה שאני מטיל אחריות על הממשלה, אני קורא גם למנהיגי האופוזיציה - תרדו מהעץ. תוותרו קצת על הכבוד. שבו לדבר!! כי זה צו השעה, וזה הדבר היחיד שיכול להשאיר אותנו מאוחדים כעם אחד.
בתפילה לריבונו של עולם, שההשתדלות הקטנה שלנו, בצום ובתפילה, ובמאמץ לבוא האחד לקראת השני, תעלה לפני כיסא הכבוד, ותביא ברכה לעם ישראל כולו, כאיש אחד בלב אחד.
חַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה
לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, לִישׁוּעָה וּלְנֶחָמָה
לְפַרְנָסָה וּלְכַלְכָּלָה, לְחַיִּים ולְשָׁלוֹם
וְלִסְלִיחַת עָוֹן,
וְיִהְי רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה סוֹף וָקֵץ לְכָל צָרוֹתֵינוּ, תְּחִלָּה לְפִדְיוֹן נַפְשֵׁנוּ
חודש טוב!