בין רגעי ההתרגשות והשמחה העצומה על חוק השיבה לצפון השומרון, ובין הסיור המקצועי למען ישובי הגליל שהממשלה הטובה שהקמנו מחויבת לקדם ולחזק, הלכתי השבוע למאהל ההידברות לשמוע את קולם של אחי ואחיותי, שחרדים מפני הממשלה הטובה הזו, ומפני האיזון שהיא מתכוונת להביא בשבוע הבא למערכת המשפט שלנו.
ישבתי באוהל בעיקר כדי להקשיב, לקלוט את הכאב והחרדות, להיות עם האנשים שהם חלק מהעם הנפלא שלנו, ושאני, כשרה בממשלת ישראל, מחויבת גם להם.
אחד המשתתפים בשיח סיפר על אביו המבוגר, בן כשבעים שנה, שמעולם בחייו לא הלך לשום הפגנה, ועכשיו הוא מפגין ומוחה מתוך חרדה לעתיד המדינה. כואב לו, כך אמר, כואב לו כל כך על אבא.
ישבתי מול הבן הנאמן הזה, ואמרתי בלבי שאולי זו תמצית הסיפור כולו: שבעים שנה חי אדם במדינת ישראל, ומעולם לא נזקק להפגין נגד דרכה של מדינתו האהובה. כמה שונים חייו של אותו אב (כנראה גם סב) מחיי-שלי. כמה פעמים נאלצתי אני לצאת ולהפגין, יחד עם מאות אלפי אזרחים, נגד צעדים דורסניים שנעשו כלפינו, חלקם בחסות בג"צ שסרב לתת לנו סעד, וחלקם ממש בהנחיית שופטי בג"צ עצמם.
ועכשיו, עכשיו היהודי המבוגר הזה, אוהב עמו וארצו, עכשיו הוא מרגיש לראשונה בחייו, שארצו שינתה את פניה, שמדינתו פועלת בניגוד לערכים שהוא מאמין שהם ערכיה הבסיסיים ביותר. כמה מוכרת לי התחושה הזו, מליבי פנימה, כמה היא צורבת וכמה קשה להתגבר עליה ולהבין שלמרות זאת, למרות ששינתה את פניה, לא נפנה לה עורף ולא נקרע את עצמנו ממנה, אלא נמשיך ונפעל למענה במלוא המסירות והאהבה, וננסה לתקן את מה שבעינינו מחייב תיקון. ולא, לא נוותר על המדינה שלנו ועל העם האהוב שלנו.
בשבוע הקודם התנגן בי שוב ושוב שירו הנפלא של אהוד בנאי "ניצוץ האהבה", השיר שמתאר גם את הקיטוב בעם, וגם את החובה לרפא אותו באמצעות אהבה.
השבוע, כשישבתי באוהל ההידברות שהוקם באותו אזור בדיוק בו השתתפתי שוב ושוב ושוב בהפגנות ההמוניות נגד אוסלו, נזכרתי בשירו של צבי זלבסקי, שנכתב באותם ימים בהם אנחנו הפגנו, דמענו, וגם דיממנו מידי יום, וגם השיר הזה מדבר על האהבה, האהבה שממשיכה לבעור למרות הקיטוב, האהבה שמים רבים לא יכבו אותה. וכך כתב אז צבי זלבסקי בשירו "מים רבים":
הבית שזנחת
אליו אני חוזר
העיר שבה מאסת
אותה אני בוחר
הבאר אשר סתמת
אותה אני חופר
שדות אשר קיללת
אותן אני עודר
מים רבים לא יכבו
ולא ישטוף נהר
רוחות בזעם ינשבו
אני כסנה אבער
סיפור אשר קטעת
אמשיך ואספר
בניב אשר שכחת
אשוב ואדבר
הדרך שנטשת
בה אני עובר
פתחים אשר אטמת
לי אור דרכם נוהר
מים רבים לא יכבו
ולא ישטוף נהר
רוחות בזעם ינשבו
אני כסנה אבער
ערום עכשיו נותרת
"איכה?!" א-ל יחקור
מעץ פריו אכלת
אולי תמצא מסתור
ביד אשר לחצת
אולי תמצא עוזר
זה שבו בטחת
יהיה לך לנר
מים רבים לא יכבו...
השיר הכאוב הזה מתנגן בי השבוע, גם בגלל שהשבוע זכינו סוף-סוף לתקן, לשוב אל הבתים שנזנחו ע"י המדינה שלנו ובכח הצבא שכולנו אוהבים ומתפללים עבורו, ושלא הפנינו לו עורף גם כשנשלח לפגוע בנו. לשוב אל הבורות שנסתמו בכח הזרוע, אל הדרכים שנחסמו במחסומי צה"ל ומשטרת ישראל, אל סיפורי-ההתיישבות שנקטעו בכח חוק שהכנסת חוקקה. זכינו לשוב, מכח האהבה העצומה שהמשכנו לאהוב את מדינתנו, את ארצנו, ולא ויתרנו עליה, אלא המשכנו להאבק על דרכה. ומכח האהבה הזו שמים רבים לא יכבו אותה, זכינו, ברוך ה', לשוב.
וגם בגלל זכרון הכאב הצורב שהיה אז מנת חלקנו, כאב שזכרונו צריך ללוות אותנו כשאנחנו מביטים בעיניהם של אחינו הכואבים היום, מקשיבים לזעקתם, וחשוב מאד שנחוש את חרדותיהם ונדע לחבק אותם בלבנו, גם כשמרוב חרדה וכעס הם מאיימים עלינו. לחבק אותם כמו אנשי בני ברק אתמול, לאהוב אותם ללא תנאי ולהזכיר להם שאנשים אחים אנחנו. להרעיף עליהם אהבה בשעתם הקשה, לשיר להם שירי אהבה ושלום: "שלום עליכם" עד שהשיר הקסום הזה יעורר בליבם את אותה תובנה ששנים רבות כל כך ידענו לסגל לעצמנו: שאחרי ולפני הכל, אנשים אחים אנחנו. ושלום יהיה עלינו, על כולנו.
בפתח פרשת השבוע מביא רש"י את הרעיון הנפלא המסתתר מאחורי המילים "וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור": "לאמור - אומר רש"י - צא ואמור להם דברי כיבושין: בשבילכם הוא נדבר עמי!" ומוסיף: "שכל ל"ח שנה שהיו ישראל במדבר כמנודין, מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדיבור עם משה..." - מה אומר לנו כאן רש"י, המביא כמובן את דברי חז"ל? שכולנו עם אחד, כשחלק מהעם מנודה, גם משה רבינו לא זוכה לדיבורו של הקב"ה. כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה, עם אחד, גם בתוך המחלוקות, והעם הזה לא יקרע אם ידע לאהוב גם בתוך הכאב.
אף אנחנו נאמר לאחינו שבשמאל דברי כיבושין. נשיר להם "שלום עליכם", ונאהב אותם כי אחים אנחנו.
לא נוותר על התיקון שאנחנו מחויבים לתקן , גם בחזרה לחומש ולצפון השומרון, וגם בתיקון מערכת המשפט, ועם זאת לא נוותר גם על האחים האהובים שלנו. "שלום עליכם" נשיר להם, ונעורר גם בליבנו וגם בליבם את אותה אהבה שמים רבים לא יכבו אותה.