פרשת ויקרא הפותחת את ספר "תורת כהנים", סוקרת באופן שיטתי ומסודר את סוגי הקרבנות: העולה, המנחה, השלמים, החטאת לסוגיה, והאשם. שלושה סוגי אשם מתוארים בפרשה: "אשם מעילות", "אשם תלוי" ו"אשם גזלות".
שני הסוגים הראשונים עוסקים בעבירות שבין אדם למקום: אשם מעילות מוטל על מי שעשה שימוש פרטי בקודשים בשוגג, ואשם תלוי מוטל על מי שמסופק אם הוא עבר עבירה שהעונש הרגיל שלה הוא קרבן חטאת. "אשם גזילות" הוא הקרבן היחיד המוטל על האדם כתוצאה מעבירה על דיני ממונות, בדברים שבין אדם לחברו: "וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר". הקרבן מוטל, אמנם, רק על מי שנשבע לשקר, אך החטא ביסודו, הוא בדיני ממונות, תוך הכחשת העובדה המחייבת אותו לשלם.
הדבר המדהים הוא האופן שבו פותחת התורה את דין אשם גזלות: "נפש כי תחטא ומעלה מעל ב-ה', וכחש בעמיתו...". ההגדרה הזו "ומעלה מעל ב-ה'" אינה נמצאת אפילו באשם מעילות, שמתאר את מושג המעילה בקדשי ה'. שם נאמר רק "נפש כי תמעול מעל", ולא נאמר שם "מעל ב-ה'".
על כך מביא רש"י את דברי המדרש: "אמר רבי עקיבא: מה תלמוד לומר 'מעל בה''? לפי שכל המלווה והנותן... בעדים ובשטר... בשעה שהוא מכחש – מכחש בעדים ובשטר. אבל המפקיד אצל חברו... כשהוא מכחש – מכחש בשלישי שביניהם". כלומר, כשאדם מכחיש מעשה שנעשה בינו לבין חברו, ללא עדים וללא שטר, הוא מכחיש את נוכחותו של הקב"ה במציאות, שהרי הוא זה שרואה אותנו בכל מקום, והוא זה שנמצא איתנו גם כאשר איש אינו רואה את מעשינו.
על כך אפשר לשאול שתי שאלות: ראשית, הרי גם כשאדם מכחיש פעולה שנעשתה בפני עדים הוא מכחש לא רק בעדים, אלא גם בקב"ה, שהרי הוא נמצא איתנו גם כאשר יש עדים! ושנית, הרי בכל עברה שאדם עובר, הוא מתעלם מנוכחותו של הקב"ה. כי אילו הוא היה מרגיש בכל רגע את הפסוק "שוויתי ה' לנגדי תמיד" הוא לא היה חוטא! אם כך, מהי החומרה המיוחדת של הכחשה בדיני ממונות למעשים שנעשו ללא עדים?
התשובה המתבקשת היא, חומרתה של המעילה באמון שנתן האדם בחבירו, בעת שביצע עמו פעולה כלשהי בדיני ממונות, ללא עדים. פעולה כזו כשהיא מתבצעת באופן אישי, מתבססת על ההנחה הפשוטה כי "עד ה' ביני ובינך", גם כאשר הנחה זו אינה נאמרת בפירוש. כל התקשרות כלכלית בין אדם לחברו יכולה להתנהל באופן חשדני תוך הצבת ראיות, או באופן אישי וישיר, תוך הבעת אמון. הציפייה של הקב"ה מאיתנו, בניו, היא שיהיה ברור לנו, שפעולה אישית כזו מקבלת גיבוי מעצם היותנו עם ה', ומצופה מאיתנו להבין שהכחשה כזו, המהווה מעילה באמון שנתן אדם בחברו, היא מעילה ב-ה' עוד יותר מאשר מעילה בקדשי ה' בעצמם.
כדיינים בבתי הדין הרבניים, אנו נתקלים לעתים באנשים שבלהט המריבה, מכחישים עובדות בעניינים שבין אדם לחברו, שנעשו בחדרי חדרים, ללא עדים וללא שטר. חשוב להזכיר, בבואנו להיכנס אל הקדושה והטהרה שבספר ויקרא, שנוכחותו של הקב"ה בעולמנו מתחילה בפעולות הפשוטות שבין אדם לחברו, ובאופן שבו אדם מתמודד עם משמעותן האישית והממונית של פעולות אלו. יהי רצון שהקב"ה ישרה את שכינתו עלינו, בכל פעולותינו ובכל מעשה ידינו, מן הפעולות הפשוטות שבין אדם לחברו בכל יום, ועד שיתקיים בנו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
הרב מאיר כהנא הוא אב בית דין בבית הדין הרבני באשקלון ויו"ר נציגות הדיינים הארצית