רבים בעת הזו דנים מבוקר עד ליל בתרחישי אימים של "אם –אז": אם הרפורמה המשפטית תעבור אז תהיה כאן דיקטטורה אפילה שאיראן תראה דמוקרטיה לידה; אם הרפורמה תעבור אז נשים יקופחו וסיפורה של שיפחה יהפוך למציאות אדומה;
אם הרפורמה תתקבל אז לקהילת הלהט"ב המשטר החשוך והאפל יתנכל; אם הרפורמה תצא אל הפועל אז הכלכלה תיפול; אם – אז ...מפקדי ולוחמי צה"ל יהיו חשופים למעצרים ותביעות בינלאומיות, המדינה תוחרם ועוד כהנה וכהנה הפחדות.
האם נבואות זעם אלו אינן אלא מצגי שווא של חלק מהעם שהתרגל למצב מעוות ואולי רע, כשלפתע בא מישהו ו"מזיז את הגבינה" ממקומה? האין מדובר בתופעה המוכרת כהתנגדות לשינוי של מנהיגות חדשה, כפי שקורא לעתים בחברה מסחרית, בעסק פרטי ואפילו בהחלפת פיקוד בצבא? מצב המוכר לרבים שעה שמתייצב לו מנהיג חדש בראש הפירמידה, עם אג'נדה ורעיונות חדשים, אך בטרם החל ליישמם כבר ניתקל בהתנגדויות וקשיים המלווים באתגרים ניהוליים, רכילויות, סיסמאות חלולות ושמועות משחירות על אודות מניעיו הנסתרים, נוכח המשמעויות וההשלכות הצפויות לצד מורא התבהלות?
מצב דברים דומה מוכר לעם ישראל מהפרשה השלישית בספר במדבר- פרשת בהעלותך. כמוזכר מדי שנה, כבר קרוב ל-3500 שנה, ומספר כיצד יצאו בני ישראל ממצריים ובהיותם במדבר, תחת שינוי והארה, או אם תרצו סוג של רפורמה או מהפיכה, ניזכר לו חלק מהעם כמה טוב היה לכאורה, תחת המשטר הפרעוני וחוקי נוגשיו ושופטיו. נקודה למחשבה- מה היה קורה אם העם היה סב על עקביו ומשה רבנו היה מוותר על שליחותו וחוזר בו ממעשיו?
האם נשכח עברנו המשותף דווקא בחודש ניסן, הוא חודש הגאולה והחסד, בו החל מתעצב הזיכרון הלאומי של עם ישראל ברצף אירועים היסטוריים ומכוננים אותם נציין בחודשיים הקרובים?
דרושה פרופורציה
אזרחים רבים מאבדים פרופורציה בעת האחרונה בחסות טכניקת ה"אם – אז" שמהדהדת התקשורת בעוצמה רבה. זאת בין היתר מתוך מגמה, של גורמים שונים בעלי אינטרסים זרים ו/או סמויים, להשיג הישגים שבינם לבין מהות הדמוקרטיה, כוונת הרפורמה המשפטית, האמת לאמיתה והמציאות לאשורה- נפערת לעיתים תהום עמוקה.
מאזרחי המדינה, המשוועים לחזרת השפיות ולרגיעה, נדרשת ההבנה הפשוטה שהנחתה את אבות האומה. עקרונות בסיסיים שהבינו, ידעו ולמדו על בשרם: אם אין כוח מגן עברי (צבא הגנה לישראל) - אין מדינה! אם אין מדינה- אין חיים יהודיים בטוחים בלי קשר למידת האמונה, ההשקפה הפוליטית, סגנון החיים, המוצא והעדה, העיסוק ומצב החשבון בבנק. כזאת למדנו כיהודים נרדפים על בשרינו, שנסרק במסרקות ברזל בגולה, במסגרת פרעות, רדיפות ושואה אחת גדולה. לפיכך חיונית היא ההפרדה הברורה בין צבא לפוליטיקה ואין לאפשר התניה על השירות בצבא!
חלופות אחרות לחיים לאומיים ולקיומן של חברות וקהילות שנבחנו במשך אלפי שנה - לא הטיבו עם עם ישראל בשום צורה וקנה מידה: לא פיצול מלכויות לישראל ויהודה; לא שיתוף פעולה עם מעצמה זרה, שהגיעה בכדי לעשות סדר ב"גזרה" אך בשתלטנותה גרמה לנזק ועוולה; לא מלחמת אחים שתשכנע באמצעות שפיכות דמים כי דרכו של אחד מתעלה וצודקת על האחר; לא גלות ארוכה מרצון (ירידה, הגירה או רילוקיישן מבחירה) או חלילה גלות הנעשית בכפייה.
בדמיוני חוזר אני לאמצע המאה שעברה, פוגש את סבא רבא לפני שניספה בשואה, יחד עם בני המשפחה שרוכזו בעל כורחם במחנות ההשמדה, ושואל אותם כמה שאלות קצרות ופשוטות אלו: אילו היו יודעים כי שנים ספורות לאחר הירצחם בידי הנאצים ועוזריהם ימ"ש, תקום מדינת היהודים בארץ ישראל ובירתה ירושלים- האם לדעתם תתכן סיבה כלשהי שתצדיק סירוב לשרת בצבא שתסכן חלילה את בטחון המדינה? האם סביר יהיה בעיניהם לפרק את הבית ולקרוע את המשפחה, הקהילה והעם בעבור חשש מהשלכות רפורמה משפטית שעוד לא חוקקה? האם ראוי "להזדכות" על המדינה בעבור מהלך מדיני חד צדדי הנוגד את השקפת עולמו של איזשהו יהודי? האם בית בטוח לעם היהודי הוא רק פיסת נדל"ן עם מחיר שאפשר עליו להתמקח ואז להחליט אם למכור או להפקיר ולבסוף לשכוח? מה שוויו של הבית היהודי, או כדאיות אחזקתו, אם חלילה נתבקש למסור חבלי מולדת בעלי ערך מהותי ואסטרטגי, שבזכותם ועל בסיסם חזר עם ישראל מהגולה לביתו- לציון? האם בתשובה קצרה של כן או לא שווה שתהיה מדינה ליהודים בכל מחיר?!
עם החזרה המצופה לפרופורציה ולמציאות חיינו בעת האחרונה, ראוי לתהות באם ראוי לשחוט על מזבח הרפורמה המשפטית, עמוקה ככל שתהיה, את צה"ל דווקא. הפרה הקדושה האחרונה שמגנה בחירוף נפש ובמחיר דמים נורא על קיומו, בטחונו ואחדותו של עם ישראל מזה כ- 75 שנה?
מדוע זה מאפשרים מנהיגי המדינה מימין ומשמאל, לצד ראשי הרשויות, המערכות והסמכויות השונות, את השחיטה הלא כשרה הזו של הצבא בידי מי שמנכסים לעצמם ביהירותם את הדאגה הבלעדית לצביונה הדמוקרטי של המדינה? האם שינוי שיטת מינוי השופטים, הסדרת מעמדם של היועצים המשפטיים, הגבלת כוחו של בית המשפט שאמון הציבור בו נישחק, ועוד כהנה וכהנה ליקויים מצטברים הראויים לתיקון בידי ממשלה חוקית ונבחרת (גם אם שלא לרוחם של חלק מאחינו לנשק)- מצדיקה חלילה קריעה, במלוא מובן המילה!
האם באמת ובתמים זו סופה של דמוקרטיה כפי שיש מי שמציירים ומפחידים? האם ראוי שפורעי חוק, שאינם מקבלים על עצמם את גזירת הבוחר לאחר 5 מערכות בחירות, ינקטו בשיטות אלימות והסתה פרועה לשינוי רצון הבוחר וההכרעה הברורה? האם נכון ש"יקוב הדין את ההר" וברצותם יביאו הם בדרכם לאנרכיה ולערעור עקרונות הדמוקרטיה על המשמעויות וההשלכות, שיתבררו במלוא חומרתן נוכח האתגרים הבאים שיעמדו לפתחה של החברה בישראל? האם פיללו הם להבאתה של מדינת ישראל למעמד של מדינת סף הפיכה צבאית חלילה? האם עלה על דעתם שבקריאתם להחלשת הכלכלה הישראלית ולפילוג החברה, חוברים הם ולו רק לכאורה לאויביה, מחרימיה ומלעיזיה של המדינה הציונית. אלו המייחלים לקיצה של חברה משגשגת אליה פיללו מיליוני יהודים שלא זכו לדרוך או לנשק את אדמתה?
אם כבר אז כבר
במשחקי ה"אם אז" ראוי לשאול כמה שאלות קשות לא פחות ממה יקרה אם תמומש רפורמה משפטית קשה, מעודנת או מרוככת, כאילו מדובר היה בגבינה: "ואם יקום ראש ממשלה שינהל מו"מ במחשכים עם אויבינו (או שלא ינהל מו"מ כלל) ויחליט לפנות יהודים ולסגת מחבלי ארץ, ידיח לפני את כל מי שעלול להתנגד למהלך ויוציאו אל הפועל תוך שהוא דורש מעמנו ליטול בו חלק פעיל - האם אז נסכים לשרת בצבא ולתרום למדינה, גם אם בני משפחתנו וחברינו יפונו חלילה, אדמתם ומפעל חייהם ירד לטמיון, מצבות וקברי יקירים יועתקו ממקומם?".
האם זהו חיזיון ותרחיש אפוקליפטי המצדיק חורבן טוטאלי של המדינה, פירור החברה והתפרקות מכל ערך משותף שאי פעם פה היה?!
"ואם תקום ממשלה שתעניק הטבות ומענקים למכביר לצעירים שאינם משרתים או תורמים בדרך כלשהי למדינה, מפירים חוקים, מזדהים עם אויבים ונאמנותם מוטלת בספק, במחילה. ואם כתוצאה מכך ילדינו ששירתו את המדינה והקריבו עבורה לא יקבלו את אותה הזדמנות נאותה לחיים במדינה וללימודים באקדמיה ויאלצו ללמוד בחו"ל או לא יזכו להקצאת קרקע ומענקים לבנייה - האם יפסיקו הם לשרת במילואים ולא יתייצבו עוד למשמע הקריאה?!"
סיכום והמלצות
בפרשת בהעלותך שבספר במדבר, מסתיימות הכנות בני ישראל לקראת היציאה למסע במדבר סיני בדרכם אל הארץ המובטחת. במסעם מתגלים אתגרים מנהיגותיים עמם נאלץ משה רבנו להתמודד, סכסוכים ואי הסכמות במחנה כולו, המערערים על הכיוון והכוונה (הדרך) שייעד הקב"ה לעם ישראל.
בפרק יא מתואר חטא המתאוננים בגינו נענש העם: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי יְהוָה; וַיִּשְׁמַע יְהוָה, וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ יְהוָה, וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה: כִּי-בָעֲרָה בָם, אֵשׁ יְהוָה". אמנם אין פירוט אודות סיבת ומהות ההתאוננות בזמנו, אך בהקבלה למצב כיום, יש מי שיחוש בחום האש המלחכת כבר בקצה המחנה ורואה את השלכות התבערה הניצתת במחוזותינו.
בהמשך הפרשה ממשיכים בני ישראל להתלונן על מצבם, להשוות את מצבם לימיהם כעבדים במצריים מבלי יכולת להעריך את המהלך הגדול שיובילם מעבדות לחירות, במובנה הרחב והעמוק. תלונותיהם ודרישותיהם מתישים את משה רבנו העומד על סף ייאוש, בפסוקים י' – יד': "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו--אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ: לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה—עָלָי... לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי".
בשלב זה מחזק הקב"ה את משה ומנחה אותו לקבץ סביבו הנהגה חזקה שתתמוך בו ותסחוף את העם: " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, כִּי-הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו; וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ".
מכאן למדים אנו מחד על אופיו של עם ישראל, ומאידך על דמותו של מנהיג והצורך בהנהגה חזקה ונחושה, המאמינה בצדקת הדרך, תומכת בעומד בראשה ולא מתערערת גם נוכח תלונות של חלקים נרחבים בעם.
לקראת חג הפסח ולאחריו לקראת יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות- נדרשים כולנו להפגין אחריות, אחדות וקורטוב של שפיות. נדרש לעצור מידית את ההיסטריה שאחזה בציבור מפאת "הרפורמה" ולחזור לפרופורציה. מההנהגה כולה נדרש להוביל את כל חלקי החברה לרגיעה, להפסקת ההסתה, האלימות והפרות החוק השיטתיות. אם לא מוצאת חן הרפורמה בעיני העם – אפשר יהיה לצאת בבוא העת לבחירות נוספות ולשנות ושב את העקרונות. לבטח יהיה מהלך זה זול ופשוט יותר לתיקון מאשר הניסיון לאחות את הקרע העמוק הנפער בעם, המלווה בפגיעה קשה בצבא והפיכתו לכלי סחטנות פוליטי, לכאורה.
על הציבור לזכור כי מעולם לא היתה חלופה ראויה ומדינה טובה יותר ליהודים בעולם הזה. על הצבא להישאר מחוץ לכל משוואה פוליטית באשר היא. ולסיום- אין לנו ארץ אחרת, אין צבא אחר וגורלנו נקשר בעבותות להיות עם אחד בארץ המובטחת- היא ארץ ישראל.