בין המאיימים שלא יוכלו לשרת בצה"ל במידה ויחוקקו תיקוני מערכת המשפט, היו גם כמה עשרות קב"נים, קציני בריאות נפש בצה"ל.
מנגד הודיעה קבוצה אחרת, כפולה בגודלה של קב"נים ופסיכולוגים שימלאו את מקומם של המסרבים אם אכן יהיו כאלה. בראיון לערוץ 7 מתייחסת אחת החתומות על הודעה זו, קב"נית רס"ן במיל' אייר סגל, לטענות המאיימים בסירוב.
בפתח הדברים ציטטנו באוזניה של סגל מספר שורות מתוך מכתבם של המאיימים בסירוב ותהינו אם אין בדבריהם טעמים משכנעים. במכתבם כתבו הקב"נים כי "מצב בו יבוטלו מנגנוני הבקרה והפיקוח המאפשרים בחינה של הפעולות הנעשות במדינה ובצבא הוא מצב בו לא נוכל להמשיך לבצע את תפקידנו במסגרת מערך המילואים של צה"ל. ההיסטוריה מלמדת שמשטרים בהם לא נשמר עיגונן של זכויות הפרט עצמאות בית המשפט והפרדת רשויות מובילים לפגיעות חמורות בזכויות הפרט ולרמיסת בריאותם הנפשית של האזרחים בכלל וחיילים בפרט. בהיעדרם חיילים עלולים להגיע לכדי מעשים בלתי חוקיים הפוגעים ביסוד נפשם ולחוות פציעות מוסריות קשות ביותר עימן יאלצו לחיות כל חייהם".
רס"ן במיל' סגל מבהירה כי מתוך המשפטים המפותלים הללו לא מצאה טיעון ששיכנע אותה. בעינה "יש כאן רמז לכך שהרפורמה המשפטית המוצעת תוביל למשטר שבו חיילי צה"ל יידרשו לבצע פשעי מלחמה שיפצעו אותה נפשית", וטענה שכזו אינה מקובלת עליה. בעיניה מדובר בטענה מסולפת ומופרכת לחלוטין.
"יש כאן ספקולציות על פני ספקולציות", היא אומרת ומציינת כי עמדתה האישית היא שהרפורמה שקולה מידתית ונותנת מענה למגוון בעיות, אך מעבר לכך היא מזכירה כי "ב-2005 חווינו כאן אירוע מאוד קשה של ההתנתקות, יש שיאמרו העקירה והגירוש ובצה"ל בחרו לא בכדי את השם ההתנתקות שנערכו אליו בקפידה רבה, ומיטב הפסיכולוגים ישבו כדי לרכז את כל הכישורים המנטאליים של היחידות כדי שאנשים לא ירגישו רע כשעושים את זה, כדי שיוכלו להתגבר על הרתיעה האנושית הטבעית שעולה אצל כל מי שמוביל לפירוק חיים של אנשים. הם עזרו לדבר הזה לקרות וגם קב"נים עסקו בהכנת הכוחות והסיוע להם. זו הייתה תקופה מהקשות בחיי צה"ל והמדינה. אנשים צעירים, קורסיסטים, נדרשו למשימה בלתי אנושית בדרישות שלה. הלכו שם מאוד רחוק נגד המוסריות הטבעית של כל אחד מאיתנו. אנשים נדרשו לעשות דברים קשים בשם הפקודות של הצבא והחוקים של המדינה, והקב"נים התיישרו ואמרו מוכן אני".
סגל מדגישה כי אז, בתקופת ההתנתקות, הקב"נים התיישרו על דברים שעמדו בפועל על הפרק, בעוד מה שמדובר בו כעת הוא ספקולציות עתידיות וחששות רחוקים שאין הצדקה של ממש להיתלות בהם כדי לאיים בסרבנות. בעיניה המסקנה המתבקשת היא שההתייחסות לרפורמה אינה מקצועית אלא פוליטית בלבד, וכך גם תמיכתה שלה ברפורמה, גם היא נובעת מפוליטיקה.
עוד היא מציינת כי היא מכירה את עמדותיהם של רבים מהחתומים על המכתב ובעיניה זה בסדר גמור להתנגד לרפורמה. "אלו אנשים שאני אוהבת ומעריכה למרות שאני לא מסכימה לדעות שלהם. הבעיה היא לא המחשבה שהם רואים ברפורמה גרועה, המחלוקת אינה הקושי. המכתב שלנו אומר שאסור לנו כמטפלים בצבא לקחת את המקצוע הטיפולי ואת המעמד הצבאי שלנו כאנשי מילואים שתומכים במערך הצה"לי, אסור לנו להשתמש בזה כחרב שמנופפים בה מה יקרה אם לא תעשו את מה שאנחנו חושבים".
בדבריה היא מציינת כי היו מבין תומכי הרפורמה שהציעו להוציא מכתב שבו יהיה איום בסירוב אם הרפורמה לא תעבור, וגם לכך היא מתנגדת בתוקף מהטעם המקצועי עקרוני. "המכתב שלנו מאוד קצר ומאוזן. אם יהיה חסר כוח אדם בעקבות סירוב והפסקת ההתנדבות אנחנו פה מוכנים למשימה הזו, לא בגלל תמיכה ברפורמה אלא בגלל לקיחת אחריות למה שבעיני הוא קדוש, הצבא וביטחון המדינה".
סגל מבהירה את דאגתה להיבט המקצועי ומציינת כי לנטרול הפן הפוליטי מתפקידם של הקב"נים יש משמעות רבה יותר אף מזה של הטייסים או אנשי המודיעין בשל הקשר האישי שחייב להיווצר בין הקב"ן לבין החייל המטופל. ללא קשר אישי זה לא ניתן יהיה לתת מענה לבעיותיו ומצוקותיו. "אנחנו רוצים שהמטופל שלנו ירגיש טוב בחברתנו ושירגיש נוח לפתוח את סגור ליבו ללא חשש מתיוג כמתנחל, שמאלן ערבי או כל הגדרה אחרת. אם לא אתן למטופל להרגיש בנוח לא אדע להתאים לו את המענה המבוקש", היא אומרת ושואלת את חבריה החתומים על מכתב האיום: "אם הצבתם את עצמכם מצד אחד איך אמורים להרגיש חיילים מהצד השני?".
"כשהגיעו אליי חייל ידע שלפניו קצינה לובשת מדים למרות שכל חבריי מכירים את עמדותיי", אומרת סגל ומספרת כי בעוד המכתב היה בהיערכות ובשלבי ניסוח היא ניסתה לדבר על ליבם של המארגנים, לא תמיד בהצלחה ואכן המכתב יצא לדרך.
לטעמה המניעים שהובילו לכתיבתו של המכתב למרות הטענות שהיא מציגה הם רגשות חשש וחרדה אמיתיים שיש לחבריה וחברותיה מהכיוון שהמדינה הולכת אליו. לתפיסתה הבהלה היא בהלת טעות, אך היא קיימת והיא רצינית. "לצערי אין שיח איכותי כמעט על שום דבר. הדיבור ברשתות מוקצן קלישאתי ורדוד. כל צד בטוח שהצד השני לא יבין אותו".
עוד היא מוסיפה על דבריה ומציינת כי הייתה מצפה מאנשי מקצוע שכלי העבודה שלהם הוא הקשבה למילים ולשיח לעצור רגע ולחשוב מחדש על הסערה שמתחוללת, להפעיל את פרקטיקת ההקשבה מחדר הטיפולים גם בשיח הציבורי. "אנחנו צריכים להיות במקום של הקשבה איכותית עם פחות שטחיות", היא אומרת את דבירה וקוראת לשיח רגוע מתון ומקשיב הרבה יותר, להותיר את הגידופים והביזיונות מחוץ לשיחי, בין השאר גם משום שצורה כזו של שיח לא רק שאינה מייצרת סיכוי להקשבה והסכמה, אלא בדיוק להיפך. כל צד מתכנס לתוך עצמו ומתבצר בעמדתו.
"אנחנו צריכים לגור יחד בארץ הזו. עברנו את מלחמת לבנון הראשונה, את פינוי ימית, את ההתנתקות, את אוסלו וכל כך הרבה דברים. אנחנו לא יכלים לסכן את הרקמה הרגישה של החברה הישראלית על ידי דיבור משתלח וחסר רסן. לא צריך להאשים את המנהיגים, צריך לקחת אחריות, לא להגיב בצורה מגחיכה, דברו בכבוד וננצח את הקשיים בצורה שנותנת מקום לצד השני".
