לפני החג ביקשתי מנשים שישלחו שאלות שמטרידות אותן בואכה חג הפסח. מתוך כ־1,700 (!) שאלות שקיבלתי, עסקו מרבית השאלות בנושא אחד: "מה עושים עם המשפחה?".
לראשונה הבנתי מדוע מכונה קורבן הפסח בתורה בשם "זבח משפחה". המשפחה והמשפחתיות מנקזות אליהן שאלות מתחומים אחרים לגמרי, שהמפגש המשפחתי רק מציף אותן. שאלות של חירות, רק מתוך השאלות הכואבות והלא פשוטות האלה הבנתי עד כמה אנחנו זקוקים לרפורמה משפחתית, להכלה אחרת, לשיפוטיות מופחתת, להושטת יד לאלה שדווקא מושג המשפחה מחליש אותם לעת כזאת.
כך, למשל, שאלו כמה וכמה נשים: "מה לעשות כשהמשפחה מגיעה לחג, או מבקשת שנגיע אנחנו, ואנחנו, שחזרנו בתשובה, מתקשים לחגוג איתם יחד מפני שהם לא מקפידים כמונו בהלכה, או לא מקפידים בכלל?" והשנה, בגרסה משופרת, גם: "מאז הקרע בעם בעניין הרפורמה, נקרענו גם במשפחה פנימה, והוויכוחים הפוליטיים מעיבים על הישיבה המשותפת בליל הסדר..."
שאלה מפתיעה נוספת שנשאלה בכמה גרסאות הייתה: "השנה אני מתביישת להזמין את הוריי מפני שהבת/הבן תפסו כיוון (לא) חינוכי אחר ואני מתביישת כל כך להיחשף כך לעיניהם!"
שאלה נוספת שנשאלה הרבה יותר מדי: "המשפחה מצפה שגם השנה אזמין אותם, אבל השנה המצב הכלכלי שלנו לא מאפשר לנו לארח..." וכמובן, שאלת הבדידות: "אני שוב האחרת במשפחה בליל הסדר. הלא נשואה, האלמנה, הגרושה, זו שאין לה ילדים. איך אמצא כוחות למפגש משפחתי עם אלה שיש להם הכול?"
אני עונה לשאלות האלה בחרדת קודש, ורק מקש אחד בתיבת המייל שלי מזכיר לי בענווה שאני רק שליחה. אני עונה בדחילו ורחימו ובסיום לוחצת: "שליחה"...
חוק החמץ
לשאלה הראשונה: מה עושים כשהמשפחה לא מקפידה בהלכות ואנחנו כן? או כשחילוקי הדעות בעד ונגד קורעים משפחה?
לא בכדי משמש המושג "הקפדה" בשני שימושים: שמירה מדויקת על ההלכה - מה שנדרש יותר מתמיד בהלכות הפסח, אבל גם נטירה ארוכת טווח בדמות "קפידה". אני משוכנעת לחלוטין, וזכיתי לראות זאת בכמה משפחות שסועות, שכשמסירים באמת את פירורי העלבון מהלב - עלבון על כך שמעולם "הם" לא קיבלו את אורח חיינו הדתי מדי לטעמם, מעולם לא סייעו לנו כלכלית, מעולם לא הביעו כלפינו הערכה - אם ננקה את החמץ הזה שהלך ותפח עם השנים, הם ישתדלו, רק עבורנו, להקפיד ולכבד.
נדמה לי שזה חוק החמץ האולטימטיבי: "לא תצטרכו לחטט האחד באמתחתו של האחר", אומר יוסף הצדיק, "אם אין בליבכם פירור של שנאת אחים או מכירת אחים". לא בכדי נוקט השולחן ערוך את הביטוי: "ויבערו החמץ ***מביניהם***"!
האם נצליח השנה לצאת לחירות מהעלבון? האם נצליח, לצד ההקפדה בהלכות הפסח, שלא להקפיד זה על זה הקפדות רבות שנים?! האם נבער, ולו לערב אחד, את החמץ הזה?
לשאלת הבושה בגין בנים או בנות ששינו שפתם ולבושם, נדמה לי שדווקא המשפחה המורחבת שמקיפה אותם בליל הסדר, תשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. לא רק הבנים עצמם זקוקים לתמיכה המשפחתית המורחבת. אתם, ההורים, זקוקים לה לא פחות! אין לכם מושג איזה מחיר ענק גובה ההסתרה והבושה!
ומה באשר למצב כלכלי שמקשה על האירוח? אל תתביישו לבקש עזרה! בערב פסח לא העניים הם הצריכים לעשירים, אלא העשירים הם הצריכים לעניים: "ואם ימעט הבית מהיות משׂה, ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו" - מי שביתו קטן מלהכיל את הברכה שהשפיע עליו ה', יבקש אח שכן או קרוב שימציא לו נפשות נוספות ליהנות משפעו. "ביד ה' לפרנס את העני ללא קרובו העשיר, אך מבלעדי העניים, לא תוכל המשפחה המורחבת למלא את ייעוד חייהם ולהיות לקהילה אחת המוגנת במשפט (!) ומאוחדת בצדקה". רק לקרוא את מילותיו של הרש"ר הירש ולבכות מהתרגשות...
יחס שונה במיוחד
ולשאלת הבדידות, כמה קשה, דווקא במשפחה, לא להרגיש חלק מקבוצת השווים! כאן קמה האחריות המשפחתית בכל תוקפה. האם תשכילו לתת יחס שונה לשונים? לא יחס שווה, כפי שטועות משפחות רבות כל כך! יחס שונה! בערב הזה תחייב ההגדה של פסח צורת פנייה שונה לכל אורח, בהתאם למצבו האישי. עם החכמים נתפלפל בהלכות הפסח. עם מי שמרגיש שהוציאו אותו מן הכלל, נשתדל להקהות את שיניו ולענות לו ברוֹך: הרי אילו היית באמת רשע, היית נשאר שם, לבד, אבל עכשיו אתה פה! אנחנו רוצים בך! את השקטים נדובב ונפתח להם את יכולת הדיבור, ולתמימים ניתן להתפייט בסולו משלהם בפיוטי סוף הסדר...
והעיקר, לדעת שאתן לא לבד בקושיות האלה. את המהפכה המשפחתית הזו בדיוק היו בני ישראל צריכים לחולל בצאתם ממצרים, ואלמלא הוציאו הם מעצמם כוחות כאלה, היינו אנחנו ובנינו והורינו ואחינו יושבים כל אחד בבדידותו, משפחה שהחמיצה את ליל האהבה הגדול בשנה.
המדור המלא במגזין פנימה ניסן תשפ"ג.