"בושה. בושה. בושה". "ד-מו-קר-טיה" ועוד קולות נשמעו לאחרונה ברחוב, על המדרכה או על הכבישים. באוויר ובים. על שלטים או במהדורות חדשות. מספרים נאמרו, חלקם נכונים וחלקם פחות. אבל כולנו מסכימים שיש מחאה.
מנגד, נשמעו קולות של "העם עם לוין ורוטמן", "רפורמה עכשיו" ועוד. קולות אלה נשמעו באותם סוגי מקומות, ואפשר להתווכח על המספרים. אבל כולנו נסכים שפחות צעקות כמו אלה יצאו מגרונות אנשים מאשר הקולות הקודמים עליהם דיברתי.
התקשורת, האופוזיציה ומתנגדי הרפורמה (שבעצם כולם מילים נרדפות) מתאמצות ואף מצליחות להראות ש'רוב העם' מתנגד לרפורמה. כשברור לכולנו שלא כך המצב.
ולשאלה 'היכן תומכי הרפורמה' נשמעו תשובות כמו "ההפגנה הכי גדולה הייתה ב – 1.11.23" או "הימין עושה פחות פרובוקציות (כגון גניבת טנקים) ולכן פחות שומעים אותו", ואלה תשובות נכונות. אבל התשובה הנכונה מכולם היא שפשוט מעולם במדינת ישראל, או בכל מדינה מתוקנת אחרת, ככל הידוע לי, לא הייתה מחאה או הפגנה בעד פעולה שהממשלה עושה.
ההיגיון אומר, לא לצאת ולהפגין בעד הממשלה, זה טיפשי. אך הלב. אוי הלב, הלב אומר תצעקו, תוכיחו להם שאתם בעד. תראו שהעם רוצה רפורמה.
אז, ללכת עם המוח או עם הלב? זו שאלה שכמעט כל בן נוער התעסק בה, אבל עכשיו היא חשובה יותר ומגיעה בנושא יותר רציני. אז כן, להפגין בעד ממשלה זה טיפשי. אבל המחאה צריכה לא להיות נגד הממשלה, היא צריכה להיות נגד המפגינים המתנגדים, נגד מנהיגי האופוזיציה ונגד אותם אנשים שחושבים שהעם נגד הרפורמה. הוא לא.
השאלה 'איך מפגינים?' היא כבר שונה, הרי אנחנו הצד הפחות פרובוקטיבי. אנחנו לא נאיים בסרבנות, לא נגנוב טנק ולא ננעל אף בן אדם עם מוגבלויות בביתו. גם השאלה אם לצאת לרחוב היא גדולה, הרי שוב, להפגין בעד ממשלה? טיפשי. אבל מה לגבי להפגין נגד מפגינים אחרים? אשאיר את השאלה הזו לתשובה שלכם.
אבל חשוב יותר מהשאלה 'איך מפגינים?', היא 'מי מפגין?', האם אלה יהיו רק מבוגרים? אלה יהיו הפגנות שהכניסה אליהם היא רק 18+? או שגם אנחנו בני הנוער נתמוך.
אני כותב את זה, ילד בכיתה י"ב, עוד אין לי אפשרות הצבעה, אבל כמו שאפשר לראות יש לי דעה חזקה (ועוד מתחזקת) לגבי הרפורמה המשפטית ונושאים נוספים. כמוני יש בני נוער נוספים ברוך ה'. אבל אני כאן, כדי לקרוא לאותם בני נוער, שלא קראו/שמעו דברים על הרפורמה. שהרפורמה לא מעניינת אותם. אותם בני נוער שהרפורמה מבחינתם היא עוד חוק שמעבירים. שמבחינתם הרפורמה היא עוד כביש חסום.
בימים אלה, שהמחאות עולות, אנו בני הנוער, שחלקנו נממש את הזכות לבחור כבר בשנה הבאה, צריכים להשמיע את קולנו. האם כשאנחנו נצא להצביע בעוד כמה שנים, ניתן לקול שלנו להיות חשוב פחות מקול של אזרח אחר? האם גם אז ניתן לנבחרי הציבור שלנו להיכנע מהרעש ומהמהומה של אותם אנשים שחושבים ההפך ממנו?
בני הנוער, אנא, חברי וחברותיי יש לנו אחריות, כבר מהיום לדאוג לעתיד שלנו. לעשות מה שאנחנו יכולים לעשות כדי שהרפורמה תעבור. אם זה בהסברה, בהפגנה או אפילו בחיזוק השרים וחברי הכנסת באמצעות מיילים והודעות. (דווקא עכשיו, יותר מכל, כשחלקם מתחילים להישבר, זה חשוב.) אנא, אני מבקש, מתחנן, לימדו את עקרונות הרפורמה, החליטו אם אתם תומכים בהם, בין אם לא ובין אם כן, אל תפחדו להשפיע.
יש לנו כוח, אם כל אחד מאיתנו יעשה אפילו קצת, נוכל להשמיע את הקול שאנשים מסויימים מנסים להשתיק. עשו מה שאתם יכולים, מכל צד שתבחרו, כדי לוודא שהעתיד שלנו יהיה במדינה דמוקרטית שבה הרוב הבוחר יקבל את מה שבעבורו הצביע. מדינה בה יש שלטון רוב ולא שלטון מיעוט. כי מעבר לשיעורים בבית הספר, המחאה הזאת, היא שיעור האזרחות הכי חשוב שאפשר ללמוד.
הכותב הוא תלמיד בכיתה י"ב בישיבת נתיב מאיר