אנו נמצאים בימים שהמדינה חווה תהפוכות שיירשמו בדפי היסטוריית מדינתנו ויצרבו בזיכרון הקולקטיבי של כולנו. ברגעים קריטיים אלו, שישמשו תזכורת בידי אי אלו אנשים בעתיד, חשובה לעשות הבחנה חשובה מה בדיוק מתרחש ברחוב.
לכולנו ברור שהקול שברחוב משפיע רבות על החלטתם של נציגי הציבור במשכן הכנסת. כרגע הממשלה נמצאת בעיצומו של תהליך חשוב מאין כמוהו, שבעיני מבטא את אחד מסוגיות המפתח בין ציבורים השונים בישראל, בידי מי המושכות של המדינה? בידי בית המשפט ופקידים בתפקידי מפתח או ביד נציגי ציבור? מי יכריע בסוגיות חברתיות-ערכיות?
הרפורמה המשפטית חוללה תגובה קשה מאוד ברחוב הישראלי. בלי להכנס לשאלה האם זה חצי העם או קומץ רעשני, איפה עובר הגבול בין מחאה צודקת, אמיתית, שתפקידה להשפיע על דעת נציגי הציבור לבין מרי אזרחי אלים, אגרסיבי, לא לגיטימי?
לעניות דעתי, העיקרון החשוב ביותר ביותר בשאלות מסוג זה הוא עיקרון המראה (mirror). אם אותו תהליך היה מתרחש בצד השני של המתרס, איך הוא היה נתפס?
השפעה לגיטימית על דעת קהל מתאפיינת בלחץ של הציבור על הנציגים שלו בכנסת כדי שיפעלו בכלים הדמוקרטיים הלגיטימיים וכן שישפיעו על דעתם של ה"רוב הדומם" כדי לקנות השפעה על נציגי ציבור נוספים עד לקניית רוב בכנסת.
מרי אזרחי אלים הוא שימוש בכלי לא לגיטימי כדי להכפיף את דעת מיעוט אע"פ שאין הצדקה לכך, אין להם רוב בנציגים בכנסת, אין להם רוב בציבור הישראלי, פשוט משתמשים בכוח כי אפשר, כדי לגרום לדעתם להתממש.
אם הציבור הימני שבחר את נציגיו בכנסת כדי לחולל את הרפורמה היה משתמש באותם כלים בצמתים אחרים בהיסטוריה של מדינתנו, איך זה היה נראה? איזה תגובות זה היה גורר?
כרגע יש טשטוש ביחס לנקודה הזו ומרי אזרחי אלים, נתפס כדעתם של הציבור הישראלי. בעת כזו, חובתנו האזרחית, החברתית והמוסרית להפגין את הנכונות עבור נציגנו ולעלות לירושלים.
הכותב תושב שדרות, אב לשלושה ילדים, שירת ביחידה 8200 ומשרת במילואים