א. עצם קיומו של בירור בעם ישראל ביחס לדרך קבלת ההחלטות, הוא דבר מבורך, המלמד על היותנו חברה דורשת אמת, דורשת מוסר, החפצה בקיום העולם והטבתו.
אולם הסגנון, העיתוי, והקצב- אלו טעונים כובד ראש ובירור, ואסור לטעות בהם.
ב. מערכת משפט שאינה על פי תורה בכל משפטיה ושופטיה, נוסף להיותה איסור דאוריתא, גם אין בה סיעתא דשמיא.
ג. בלית ברירה, כאשר לצערנו האפשרות השניה היחידה היא אנרכיה, עדיפה מערכת אפילו שאינה תורנית.
כמאמר רבותינו-
"רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו".
ובאר רבינו עובדיה מברטנורא-
"ואפילו מלכות של אומות העולם".
והרחיב זקני, בעל התוספות יום טוב-
"הוא המלך עם שריו ויועציו המנהיגים מלכותו ועושים משפט בארץ".
ג. מקובלנו מהנצי"ב מוולוז'ין, שכל מה שנוגע להנהגת הכלל יש בו פיקוח נפש. ולכן אינו יכול להתקבל בכפיה המונית, אלא ברצון-
"דבר זה אי אפשר לעשות על פי מצוות עשה, שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה, משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך".
ד. בני תורה צריכים להתנהג כבני תורה בשפתם, בסגנונם, ובמעשיהם.
לא בצורה וולגארית, ודאי לא בשנאה, קל וחומר לא בזילות הצד השני.
אלא באהבה לעם ישראל על כל חלקיו, ופרטי פרטיו.
ירמיהו ירד עם בני דורו לגלות מצרים, למרות שמלך בבל הציע לו כל טוב על אדמות. ירמיהו העדיף להיות עם הדור במצבו הירוד, מאשר להתמקד בעצמו. זאת על אף שהדור עימו ירד למצרים, הוא אותו הדור שכנגדו ניבא ירמיהו קשות עד לפני כמה רגעים. עימו אנכי בצרה.
וכתב רבינו הרמח"ל-
"שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם...ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם...
שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו....
כי אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה".
וכתב הרמ"ק-
"כָּךְ צָרִיךְ הָאָדָם לִהְיוֹת עֵינָיו פְקֻחוֹת עַל הַנְהָגַת עם ה' לְהוֹעִילָם, וּמַחְשְׁבוֹתָיו תִּהְיֶינָה לְקָרֵב הַנִּדָּחִים וְלַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׂכֶל חֹשֵׁב תּוֹעֶלֶת הַנִּמְצָא כֻּלּוֹ, כָּךְ יַחְשֹׁב הוּא תּוֹעֶלֶת הַחֲבֵרִים וְיִתְיַעֵץ עֵצוֹת טוֹבוֹת עִם ה׳ וְעם עַמּוֹ בִּפְרָט וּבִכְלָל, וְהַיּוֹצֵא מֵהַהַנְהָגָה הַטּוֹבָה יְנַהֲלֵהוּ אֶל הַהַנְהָגָה הַיְשָׁרָה".
ה. בשל דברים אלו-
אם נוצרת שנאה רבה על ידי קיום דעת הרוב, ומתהווה איום על יציבות המדינה כולה, אזי נכון להמתין, ולחשוב שוב, בנחת ובכובד ראש, כיצד לעשות את הדברים הטובים בצורה שאינה גורמת בעיות אלו.
ואם תאמר, והלא יוצא חוטא נשכר?
שהרי הצד השני משבית, מאיים, אינו בא למילואים, אלים. וכופה דעתו על הרוב הנאמן?
ויש לומר, שעל אף שיש אמת בכך, עדיין אנו הרוב צריכים לקחת אחריות על דרכה של תורה, בסגנון הראוי מהם, ובקצב האחראי לקיומנו כעם בארצו, ובריבוי אהבה.
לא מהם ומתרבותם אנו חיים, אלא מתורתנו. שהיא תורת אמת, אשר דרכיה דרכי נעם.
זאת ועוד-
עלינו לשים לב, להבדל המתבקש אפילו בין הטיעונים והסגנון של הימין החילוני התומך ברפורמה, לטיעונים ולסגנון של בני תורה התומכים בה.
יש שותפות טקטית בין שתי הקבוצות, אך זו אינה שותפות בעומק הערכים של משפטי התורה, וגם בסגנון יש שוני, וחשוב שישאר.
לכן נראה שההשתתפות בהפגנה יכולה להועיל, אם היא תהיה בתנאים העולים מדברי רבותינו-
א. אהבה אין סופית לעם כולו, כולל היריבים שלנו. גם כשאינם נוהגים כך כלפינו.
ב. הבנה עמוקה שלא לרפורמה בערכאות אנו עורגים, כי אם לשינוי המערכת מיסודה לבית דין של תורה, ושופטים יראי שמים.
ג. אמירה בדבר הצורך העינייני הנוכחי ברפורמה, עד שנוכל לעבור למשפטי התורה.
ד. שפה של בני תורה.
ה. קצב רפורמה שאינו גורם שנאה בקרב מליונים בישראל, ואינו מערער את יציבות המדינה מבחינה בטחונית. גם אם הדבר גורם לעיכוב מסויים בקצב המהיר.
ו. הכרה שהצד השני מורכב, ויש בו גם אנשים רבים ישרים וטובים, אשר טועים בהבנה. אך לפעמים גם אנו טועים בהבנה, ולפיכך נכון להקשיב לעמדות, ללמוד מהן אם יש מה ללמוד, ולחלוק עליהן בענייניות ובאמיתיות, שלא בביטול מראש.