אחת הבעיות הגדולות בישראל, שאינה מדוברת השכם והערב בתקשורת העסוקה רוב הזמן רק בדיווח מוגזם על בעיה מרכזית אחת- היא העובדה שרוב המחאות בארץ מתחילות בהתארגנות ספונטנית של קבוצת אנשים אלמונים, שאליהם חוברים לפעמים בלי הזמנה ראשי קבוצות נוספות בעלות אינטרסים משלהן, וכך נוצרת מחאה מפוזרת ומפורדת שמתמקדת בעיקר באזור המרכז, אך מצליחה גם לשלוח זרועות ארוכות למוקדים נוספים ברחבי הארץ, הגם שהם קטנים בהרבה ופחות מסוקרים לעומת "מדינת תל-אביב".
בעיה מרכזית נוספת של "המוחים המומחים והמונחים" היא העובדה שאין למחאה מוביל אחד מרכזי המקבל החלטות, אלא הרבה יותר מדי "מובילים ארציים" שלרוב שוכחים שהם רק הצינור ולא המעיין(ומי שרוצה להיזכר במשל כולו שיחפש אותו בספר "דתי נורמלי" של אורי אורבך ז"ל)- וכך נוצר התואר "ראשי המחאה", וכשהדבר הופך למפלצת מרובת ראשים, ברור שכמה מהם יתנגשו זה בזה ואין ספק שזה יגרום כאב-ראש לאומי.
בניגוד לנבחרי הציבור שלכל אחד מהם יש דובר אישי שעיקר תפקידו הוא להוציא הודעות לעיתונות בשמו של שר או חבר-כנסת וגם לכבות שריפות מדי יום, למחאה אין דובר- אבל אין דבר- כי משום מה המוחים מאמינים שריבוי דוברים בכל הפגנה מעיד על הצלחתה, ולא כך הם פני הדברים.
דוברים שאינם יודעים על מה הם מדברים יכולים להפוך אירוע רב-משתתפים לסיפור שאינו נגמר, ואולי זו הסיבה שמפגינים רבים מחפשים "אקשן" ויוזמים מכות עם שוטרים ומתנגדים להפגנה, בניסיון לאותת ל"גלולת השינה" המדברת על הבמה שמה שחשוב זה החומר האנושי וכמות המשתתפים הנראים ברחפן, ולא הנואם התורן המדקלם סיסמאות שחוקות שחבל על הזמן.
מסתבר שגם לנבחרי הציבור המצוידים בדובר יש נטייה מעצבנת ומטרידה שלא להקשיב לו לפעמים, ולפיכך במקום להסתפק בציוץ או בתגובה כתובה מראש- הם מתראיינים בשידור חי ועושים צחוק מעצמם. כך אפשר לשמוע פוליטיקאית שהפכה במודע, ובשביעות רצון עצמית מהמצב לשק החבטות השבועי של תכנית סאטירית עם אג'נדה שלא משתנה כבר 20 שנה, משתמשת בראיון לתכנית אקטואליה בשידור חי מהכנסת בביטוי "לא מיני ולא מביה"(שיבוש שהומצא על ידי כותבי אותה תכנית סאטירית "נהדרת" של הביטוי המקורי "לא מיני ולא מקצתיה"), ופוליטיקאים רבים נוספים מהקואליציה והאופוזיציה, משתמשים גם הם בפרצופים ובביטויים שפשוט מחקים את החיקוי שלהם(מתי בפעם האחרונה ראיתם מפגש של לפיד עם עיתונאים שלא כלל את המילים "שלום לכם" או אפילו ראיון עם השר בן-גביר שנדמה כאילו הוא רק מחכה להזדמנות לשלב בתשובותיו את המילה "ידידי"?).
התוצאה המדאיגה של היעדר ההסברה הנכונה והבחירה של אישי ציבור נבחרים לדברר את עצמם, ולאמץ ניואנסים וסגנון דיבור של מחניודה או תיאטרון רחוב כלשהו, היא הפיכתם לחומר-גלם של החיקוי הבא- ובשל כך ההפגנות הופכות לאוסף קלישאות חבוטות ומשעממות ובסופו של דבר גם חסרות משמעות.
המצב הנוכחי מזכיר מאד מציאות שתוארה כבר מזמן בתנ"ך בפתחה של מגילת רות: "ויהי בימי שפוט השופטים"- והפירוש: דור ששופט את שופטיו, וגם במשפט לא אופטימי במיוחד בסיום ספר שופטים: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה".
אבל אל תשכחו- יש לנו ארץ נהדרת!
הכותב הוא איש תקשורת ירושלמי ומרצה על תקשורת חברתית