אחד החלקים הכי מפורסמים בהגדה של פסח הוא "כנגד ארבעה בנים דברה תורה". כפי שמופיע שם, האבחנה בין הבנים השונים מבוססת על כך שעניין סיפור יציאת מצרים לבנים, מופיע בתורה מספר פעמים.
על כך אומרת ההגדה, שמצוות סיפור יציאת מצרים לבנים חלה במיוחד בליל הסדר, וההבדלים בין התיאורים השונים בתורה, מתייחסים לבנים השונים.
במהלך העיסוק בהבדלים בין הבנים השונים, עלולים לפספס התבוננות חשובה, שעולה מתוך המשותף לאזכורים השונים. ראשית, ריבוי האזכורים מחזק את חשיבות העניין. בנוסף, הציווי הוא לספר את הסיפור לדור הבא. כמו כן, בכל המקומות הסיפור מתקיים בדיבור ובאינטרקציה בין ההורים לילדים. בשלושה מן המקרים, הסיפור מגיע כתשובה לשאלה ("והיה כי יאמרו אליכם בניכם", "כי ישאלך בנך", שמופיע פעמיים), ובמקרה אחד, כהגדה ("והגדת לבנך").
מתוך ראיית המשותף לציווים השונים עולה השאלה, מה החשיבות לכך שזיכרון היציאה ממצרים בליל הסדר, יעלה דווקא בשיחה בין הורים לילדים?
הדגש על המשפחתיות, חוזר גם בהלכות קרבן הפסח. בציווי קרבן הפסח במצרים, משה אומר לזקני ישראל (שמות יב, כא): "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח". וגם בציווי אכילת הפסח לדורות, אומרת התורה (יב, מו) "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה". גם כאן ניתן לשים לב לדגש על כך שזיכרון יציאת מצרים בפסח, נעשה בפורום משפחתי.
מצאנו בתורה מסגרות נוספות שאפשר היה להטיל עליהן את מצוות הזיכרון של יציאת מצרים. אפשרות אחת היא שהמצווה תתקיים בציבור גדול, כל עם ישראל יחד. כפי שמצאנו לגבי מעמד הר סיני, שניתן לכל קהל ישראל יחד, ונקרא בכמה מקומות בתורה "יום הקהל" (למשל בדברים י, ז). וכך גם מצאנו במצוות הקהל, שקוראים את התורה לעיני כל ישראל (דברים פרק לא).
אפשרות אחרת היא, שהממונים על הזיכרון יהיו הכהנים והלויים, שממילא ממונים על הוראת המצוות לעם ישראל (ויקרא י, יא, "ולהורות את בני ישראל את כל החוקים"). וכך גם מצאנו שהלווים נטלו חלק מרכזי במעמד הברכה והקללה (דברים כז, יד). וכך גם רואים לגבי מקרא ביכורים (דברים כו, ה), שנעשה מול הכהן, ובה פותחים בסקירת סיפור עם ישראל במצרים.
אפשרות נוספת היא, שהציווי יהיה על זקני ישראל, שהם ילמדו את כל העם בליל חג המצות את סיפור היציאה. בדומה לכך שהפנייה הראשונה של הקב"ה לישראל במצרים, נאמרה ע"י משה לזקני ישראל. וכך גם המצוות הראשונות שעם ישראל קיבל, כמו מצוות קידוש החודשים, ומצוות הפסח, נמסרו לידי זקני ישראל.
נראה שלא בכדי, הלילה המרכזי של זיכרון יציאת מצרים הוא בדגש נסוב סביב המשפחה. היחס של הפרטים מעם ישראל כלפי הסיפור הלאומי שלנו, עובר דרך האפיק המשפחתי. לעיתים, אידאולוגיות וחברות עריצות, רואות את הנאמנות המשפחתית כדבר שלילי, הסותר את הנאמנות הקולקטיבית שהם דורשות מנתיניהם.
כמו כן, ישנן שיטות רוחניות ודתיות, הרואות את המשפחה בעין שלילית. לדעתם, האידאל אליו ראוי לשאוף, הוא שהאדם יעמוד לבדו, ללא שום מחוייבות משפחתית, ורק כך יוכל להתמסר לעבודת הבורא.
לא כך בעם ישראל. הן הזהות הלאומית שלנו, והן הזהות הדתית שלנו, כרוכות ושזורות בתוך הסיפור המשפחתי של כל אחד ואחד. הקב"ה, הוא "אלוהינו ואלוהי אבותינו", כפי שהוא נקרא בתורה בפי אבות האומה (בין השאר בבראשית לב י), וכפי שהוא מתגלה לישראל (למשל בשמות ג, טו). השיוך הלאומי איננו רעיון מופשט, המנוכר מחייו של האדם הפרטי. הוא ביסודו, הרחבה של המשפחה הגרעינית של האדם. הייעוד הרוחני של עם ישראל, איננו מתחרה בנאמנות המשפחתית שלו, אלא נובע ממנו ומחזק אותו.
הדרך הראויה ביותר לעסוק בהיסטוריה ובייעוד של עם ישראל בפסח, איננה על ידי נציגי החברה. כי אם בחיק המשפחות השונות, כל אחת כדרכה. "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו" (משנה פסחים י, ד).
הכותב הוא רב בישיבת הר ברכה