ב-30 באוקטובר 1938, שידר רדיו CBS תסכית רדיו המבוסס על הספר "מלחמת העולמות", ובו תיאר השדרן, בצורה ריאליסטית כביכול, מתקפת חייזרים מהמאדים על ארצות הברית.
מאזינים רבים השתכנעו שמדובר בידיעות אמיתיות ונתקפו בפאניקה המונית, עד שמפיקי התוכנית נאלצו לפרסם הבהרה והתנצלות. מתיחות דומות נערכו מאוחר יותר בצ'ילה ואקוודור, וגם שם התגובות היו חרדות והיסטריה ציבוריים.
למרבה הצער, נראה שגם פה בארץ נפל הציבור קורבן למתיחה דומה מצד התקשורת, אלא שהפעם זו נעשתה לא לשם שעשוע אלא בכוונת מכוון. מרגע שהחלו הדיבורים על הרפורמה המשפטית, החלה התקשורת לזרוע חרדות ופחדים בציבור, וליצור את הרושם שהפיכה דיקטטורית בפתח, ושבקרוב נחיה כולנו ב"סיפורה של שפחה".
כמו הסוהרסנים בהארי פוטר, התקשורת ניזונה מרגשות שליליים ומשדרת בקביעות אווירה של לחץ וחששות, אבל הפעם היא התעלתה על עצמה ביצירת מפלצת דמיונית, יש מאין. והתרגיל הצליח: המוני אזרחים בלעו את הפיתיון, והשתכנעו לחלוטין שהרפורמה היא התגלמות הרוע ושעתידם ועתיד המדינה תלוי בבלימתה.
אילו היו נשאלים כמה חודשים קודם מה דעתם על חוקים מעין אלה שמופיעים ברפורמה, רובם היו מן הסתם מושכים בכתפיהם בחוסר עניין, או אף מביעים תמיכה. אבל בהתססת התקשורת הציפו ההמונים את הרחובות, משוכנעים שהם נאבקים על החופש והדמוקרטיה. וכך נקלעה מדינת ישראל לסערה ציבורית שלא נראתה כמותה מזה שנים רבות.
תומכי הרפורמה לא נערכו נכונה לקראת גל ההיסטריה הזה, וגם אצלם התחוללה תגובה הפוכה: אנשים שקודם לכן לא הקדישו מחשבה יתרה למערכת המשפט, השתכנעו שהעברת הרפורמה היא הדבר החשוב ביותר שעומד היום על הפרק, ושחייבים להשלים אותה בכל מחיר. התפיסה המחנאית המושרשת של שמאל מול ימין, "אנחנו" מול "הצד השני", הפכה את הוויכוח למעין משחק כדורגל גורלי, שהעיקר בו הוא לא הכדור והשער אלא הניצחון על הקבוצה היריבה.
נכון לרגע זה, לא ברור מה יעלה בגורלה של הרפורמה, והאם היא תעבור לבסוף בגרסה כזו או אחרת או תיגנז כליל. אולם המנצחת האמיתית בסיבוב הזה היא התקשורת, שבמקום לשקף את המציאות כפי שהיא אמורה לעשות, עיוותה אותה בצורה מניפולטיבית, והצליחה להוביל את עם ישראל למחוזות מסוכנים וכואבים. מתברר שכוחה גדול במובנים מסוימים אף יותר מזה של בית המשפט העליון, וכל עוד היא נוטה לכיוון מסוים, יהיה קשה מאד לחולל שינויים בארץ לכיוון השני.
אולם עד שמגמתה של התקשורת תשתנה, מה שביכולתנו לעשות הוא ללמוד לזהות את המניפולציות שלה, ולא ליפול בפח של תשדירי "מלחמת העולמות" למיניהם. נקודת ההנחה שלנו צריכה להיות תמיד שעובדים עלינו, שמאחורי כל כותרת, ראיון או כתבה חבויה איזו מגמה שנועדה להשפיע עלינו. בסרט בדיוני ידוע ישנה סצנה שבה הגיבור מרכיב משקפיים מיוחדים, שמראים לו את המסר האמיתי מאחורי כל פרסומת ציבורית: "צייתו". "צרכו". "התרבו". "אל תחשבו". כך בדיוק עלינו לדעת להתייחס לתקשורת אצלנו.
שנית, חשוב להתמקד במטרות ולא להיגרר למערבולת רגשות. לזכור מה באמת חשוב כרגע ועל מה אפשר לוותר, במקום לפתח אובססיה לניצחון על הצד השני. גם כאשר מדובר במטרה חשובה וצודקת מאין כמוה – ורפורמה משפטית היא אכן כזו – צריך לזכור שגם אם משיגים אותה זה לא ימות המשיח, וגם אם מפסידים אותה זה לא סוף העולם.
כך זה בפוליטיקה ובחיים בכלל, לפעמים מצליחים ולפעמים מפסידים. העיקר הוא לא להתייאש ולהישבר, אלא להפיק לקחים ולהמשיך הלאה, להגיע לסיבוב הבא כשאנחנו חכמים יותר. גם אם הרפורמה לא תעבור כרגע, עצם הבירור מיהם הכוחות האמיתיים שמנהלים את המדינה וכיצד הם עושים זאת, הוא תובנה חשובה ביותר, שתשפיע על מהלכים עתידיים.
ואחרי כל הרגשות השליליים שהוצפו פה בשבועות האחרונים, קצת מבט חיובי: בצרפת, ארץ התרבות והנאורות, מפגינים שורפים מכוניות תמימות בגלל חוקים כלכליים. באמריקה, ארץ החופש והקדמה, מפגינים בוזזים חנויות של חפים מפשע בגלל ששוטרים הרגו אזרח בטעות. ואילו בארצנו המזרח-תיכונית עברנו שלושה חודשים של מתיחות מטורפת והפגנות המוניות, ברוך השם כמעט ללא תקריות אלימות (מלבד כמה בשוליים). כנראה שהחיבורים בינינו חזקים יותר מכפי שבתקשורת רוצים שנחשוב. ואילו לא עברנו את האירועים האחרונים אלא כדי לעמוד בניסיון הזה, דיינו.