משיב חכמים אחור ודעתם יסכל

כמי שהזדמן לו להיות "בחדר" ו"לחרחר" פשרה והסכמה, איני מוצא מנוח לנפשי ולכן אשתף אתכם בעובדות שנמצאות בידיעתי האישית ובתחושות המלוות אותי היום בבחינת אדברה וירווח לי.

תחילה חובת גילוי, אני מאלה שחושבים שיש צורך ברפורמות משפטיות-משטריות שעיקרם עיצוב כללי משחק ברורים בין הרשויות הן לגבי הפיקוח על הממשלה הן לגבי הפיקוח על החקיקה והן לגבי מעמד הייעוץ המשפטי.

כללים שיגובשו על ידי החברה הישראלית ונציגיה המוסמכים בהסכמה רחבה ולא על ידי בית המשפט בדרך של חקיקה שיפוטית כפי שהיה עד היום.

בה בעת סברתי שהרפורמה כפי שהוצגה על ידי לוין-רוטמן היא מסוכנת, חד צדדית ועלולה להוביל את מדינת ישראל במדרון חלקלק למקומות שאסור להמצא בהם הן כשלעצמה והן לנוכח החוקים שנלוו לה ושאותם בקשה להכשיר. עוד סברתי שהדרך שבה הרפורמה הוצגה והובלה הייתה דורסנית מסוכנת ולא ראויה. לכן, לצד התנגדות לרפורמה כפי שהוצגה, התגייסתי לצוות הדקאנים שכלל מרצים ומומחי משפט מכל האוניברסיטאות, דתיים וחילוניים גברים ונשים בעלי דעות שונות ומגוונות וזאת לצורך הצעת מתווה אלטרנטיבי שניתן יהיה לגבש הסכמות רחבות סביבו.

לנוכח מעורבותי במתווה, אני הייתי בחדר כאשר הוצע לאדונים הנכבדים חבר הכנסת רוטמן והשר יריב לוין הצעת מתווה הקרובה ברוחה למתווה הנשיא אך עדיפה עליו מנקודת המבט "הימנית"

כך כללה ההצעה שהוצעה את הרכיבים הבאים :

בהקשר לפיקוח השיפוטי על הממשלה: בדומה למתווה הנשיא, הותרת הלכת הסבירות לגבי הדרג הפקידותי אך צמצום הלכת הסבירות כלפי דרג פוליטי, שלילת האפשרות להתערב במינויים על בסיס עילה זו וחסינות של החלטות ממשלה מביקורת עקב עילת הסבירות.

בהקשר לפיקוח על החקיקה: בדומה למתווה הנשיא, הכרה באפשרות של בית המשפט העליון לבקר חקיקה רגילה כדי להגן על זכויות אדם ועקרונות משטריים, אך הכבדה על יכולת זו באמצעות דרישה שההתערבות תעשה בהרכב מורחב וברוב של שני שליש. כל אלה קיימים גם במתווה הנשיא. אך במתווה שהוצע לרוטמן ולוין על ידי מה שמכונה פורום הדיקאנים, הייתה גם פסקת התגברות - המאפשרת לחוקק מחדש חוקים שבית משפט פסל ברוב מיוחד של 70 חברי כנסת או ברוב מצומצם יותר בשני כנסות סמוכות.

נוסף על כך, בדומה למתווה הנשיא כללה ההצעה שריון של חוקי היסוד הקיימים ושל זכויות שהוכרו מכוחם ובהם השוויון. קביעת פרוצדורה ורוב מיוחד הנדרש לצורך חקיקת חוקי יסוד. בהתקיים הרוב והפרוצדורה חוסנו חוקי היסוד מהתערבות מהותית. לצד זאת כלל המתווה גם רשימה של זכויות פוליטיות כגון הזכות להתאגד לבחור ולהיבחר חופש ביטוי פוליטי שכאשר בית משפט פסק שהן נפגעו לא תתכן התגברות.

יתרה מזו, בעוד שמתווה הנשיא הציע מנגנון חוקי של הצעת פטור לחרדים מהצבא החסין מהתערבות בג"צ, הצעת פורום הדקאנים כללה חסינות מהתערבות שיפוטית בחוקים בתחומים נוספים: כניסה לישראל ומתן אזרחות עקב הגירה וגיור ונישואים וגירושים בהתאם להסדר שמירת הדינים הקיים בחוקי היסוד הקיימים. התפיסה המנחה הייתה שדרושה רפורמה חקיקתית והמצב הקיים אינו משביע רצון אולם בנושאים אלה הקשורים בטבורם לזהות הלאומית, המילה האחרונה צריכה להיות של החברה הישראלית על ידי בית המחוקקים ולא של בית המשפט.

בהקשר מינוי שופטים, כללה ההצעה מתווה שלא יאפשר לקואליציה רוב אוטומטי לצורך מינוי שופטים , ובאופן כללי ימנע פוליטיזציה של מערכת המינויים אך בה בעת ימנע וטו אוטומטי של שופטים על מינויים. יתרה מזו, בדומה למצב הקיים היום ההצעה משמרת את כוחה של הקואליציה למנוע מינוי בבית המשפט העליון שלא בהסכמה.

מדובר על מתווה שלאחר שיחות עם חברים אחראיים באופוזיציה הוביל להבנה שקטה לפיה, הם יסכימו לתמוך בו או למצער לראות בו בסיס לדיון אם יוצע על ידי הנשיא ובלבד שבמהלך ההדברות תופסק החקיקה הנוכחית. עם זאת, כל האנשים עמם באנו במגע עמדו שוב ושוב על כך שהסכמתם העקרונית למתווה מותנית בכך שמינוי השופטים לא יהיה פוליטי ובוודאי שלא בשליטת הקואליציה.

מדובר במתווה שקרוב לוודאי שהנשיא היה מאמץ אותו במלואו לו היה מוסכם על הימין. אני יכול לשתף אתכם שבאופן דיסקרטי דברתי גם עם משפטנים מובילים מהשמאל, לרבות כאלו שהובילו את האגף האקדמי של המחאה כנגד הרפורמה, והם אמרו שאמנם המתווה רחוק מלהגשים את מאוויהם ולכן לא יתמכו במתווה באופן פוזיטיבי, הם לא יטילו וטו על מתווה כזה אם יוסכם וימצה את הארוע.

עוד אציין מתווה הדקאנים אם היה מוצע על ידי הנשיא וזוכה לתמיכה של 75 חברי כנסת, היה חסין משינוי ברוב מזדמן בכנסות הבאות וכמו כן לפי הערכתי המשפטית, שהסיכוי שבג"צ היה מתערב בו הוא מזערי.

שימו לב שזה היה לפני עליית המדרגה של המחאה והתגבשת איומי הסרבנות והנזקים המדיניים הכלכליים והחברתיים שאנו חווים היום.

רוטמן ולוין דחו את המתווה כאשר הם הבהירו שמבחינתם אפשרות למינוי שופטים על ידי הקואליציה לבדה, מהווה תנאי בלתי ניתן לפשרה. יתרה מזו, בעוד שרוטמן היה מוכן להתרככות מסוימת שאמנם לא הספיקה כדי לייצר הכמה אך פתחה פתח להמשך ההדברות השר לוין היציג עמדה קשוחה במיוחד. זכורה לי במיוחד פגישה עם השר לוין שהתעקש על כך שימונו בראש ובראשנה 4 שופטים "משלנו", תוך שהוא מציין שכיום ההרכב של בית המשפט העליון מבחינתו הוא 15 ליברליים ללא שמרן אחד. בתוך כך הבהיר לוין ששופטים בעלי השקפה לאומית ברורה כמו מינץ, וסולברג , שטיין שהובא מארצות הברית בשל מחויבותו האקדמית לחשיבה משפטית שמרנית, ואלרון הם מבחינתו ליברליים מובהקים.

בזמן אמת, עוד לפני שההמחאה קבלה את הצביון הנוכחי המפחיד שלה, ולפני שאיומי סרבנות השתלטו על השיח, התרעתי בפני מובילי הרפורמות ואמרתי להם: אם תדחו את מתווה ההסכמות ותעדיפו מתווה חד צדדי, ההסדרים המוצעים בכלל ובמיוחד אלו העוסקים במינוי שופטים על ידי הקואליציה יפסלו בבית המשפט העליון.

הוספתי והתרעתי שאם תתעקשו ליישמה למרות פסיקת בג"צ, למשל אם תתעקשו על מינוי שופטים בהליך שנפסל על ידי בג"צ, רשויות הבטחון לא ילכו אתכם, וגם אם כן – אין זה ראוי למנות שופטים בחסות המשטרה. התרעתי בזמן אמת מהסכנה של מלחמת אזרחיים פשוטה כמשמעה אם הממשלה לא תציית לבג"צ ואם כוחות הבטחון יצטרכו לברור בין הנחיות בית המשפט להנחיות הממשלה. האזהרות הללו יחד עם תחינות ש גורמים נוספים בצוות לא נשמעו.

אז כיצד אני מרגיש היום? ראשית, אני סבור שנדרשת עצירה של החקיקה ולחברה הישראלית מגיעה הפוגה והתאוששות. ועדיין אני רוצה להדגיש: לא יום של קורת רוח הוא היום, גם אם החקיקה תופסק.

אכן, במובנים רבים המחאה היא תופעה חברתית חשובה מעין כמוה המראה על הרוח הדמוקרטית של העם על האכפתיות ועל הנכונות של ציבור שנתפס עד היום כפסיבי להיאבק על ערכיו. היא פותחת פתח לבריתות חדשות ואולי לכינון אמנה חברתית חדשה.

בה בעת, אני חושב שהמחאה חצתה קווים אדומים של איום מוקדם מדי בסרבנות, של אכיפה בררנית של החוק על ידי הרשויות, מתן זכויות יתר לבעלי הון ותפקידים מיוחדים. אלו הם מחירים קשים שהחברה הישראלית תתקשה להתאושש מהם. בוודאי שהם ישמשו תקדים מסוכן במקרים שבהם תבקש החברה הישראלית לבצע צעדים אחרים בנושאים שבמחלוקת שלא יהיו מקובלים על ציבורים רחבים.

אני גם חושב שזה יהיה עצוב אם לא תהיה רפורמה משפטית בכלל. לכן היום הזה, בין אם תופסק החקיקה ובין אם תמשך, צריך להיות יום של חשבון נפש. יום של ראיית האחר, יום של חזרה בתשובה, על יהירות וערבוב של אינטרסים אישיים עם אינטרסים לאומיים. יום של הדחקת יצר נקמנות והשתלטנות. יום שבו נקרא להחליף שיח של 'מה שווה בית משפט אם אנחנו לא שולטים בו', לשיח של מהות. יום של הסכמות כואבות, ולא ניצחונות חד צדדים שאין מהם תקומה.

הכותב הוא פרופסור למשפטים דיקן הפקולטה למשפטים בבר אילן לשעבר וראש מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי.