אחד הרגעים הקשים בחיי היה הרגע שבו הייתי צריכה לעמת את אמא שלי עם המציאות החדשה של התשובה. חזרתי בתשובה לאט ודי בסוד. אומנם בשלב מסוים שיתפתי את המשפחה במה שעובר עליי, אבל תמיד השתדלתי להצניע את זה, בעיקר כי לא היה לי כוח לעימותים. אבל אחרי שפגשתי את בעלי, והרב הודיע לנו ש"בעוד שבוע אירוסין, ובעוד חודש ושבוע חתונה(!)", ואנחנו בתור זוג בעלי תשובה תמימים פשוט הנהנו עם הראש, כי זה מה שהרב אמר... אז אחרי כל זה, הייתי צריכה להודיע להורים. שנפגשתי עם בחור בשידוך, שהחתונה בעוד חודש ושבוע, שהיא תהיה בהפרדה מלאה ושאני הולכת לגור בשכונה חרדית בירושלים. טיפול בהלם!
כמו שתולשים פלסטר
כנראה מרוב לחץ עשיתי את זה כמו שתולשים פלסטר. פשוט התקשרתי לאמא ופלטתי באוזניה את כל המידע הדרמטי הזה בתוך עשר שניות. נס שלא קרה לה משהו.
"אל תזוזי, אני מגיעה!" היא אמרה לי. ולמרות שהדרך מהקיבוץ הצפוני לדירה שבה התגוררתי אז בגבעתיים לוקחת שעה וחצי, בתוך ארבעים דקות היא כבר הייתה אצלי בבית, מתחננת, מבקשת, כועסת, שבורה. מנסה נואשות להכניס קצת היגיון למוח השטוף שלי.
בחתונה שלי היא בכתה. המון. ולא מהתרגשות. למזלי הרב לא ראיתי את זה. ברחמי שמיים ריחפתי בעולמות של אושר ותקווה, רקדתי ורקדתי ורקדתי. רק בתמונות שהגיעו זמן רב אחר כך ראיתי כמה היא בכתה.
אבל זה לא נשאר שם. לא ככה. קודם כול, השכנות שלי קיבלו אותה ממש כמו שהיא, בחום ובהארת פנים, מסבירות לה בלי מילים שאולי האסון קצת פחות נורא ושלחרדים אין באמת קרניים. הבכורה שלי, שנולדה כעבור שנה, גרמה לחומות רבות נוספות לרדת. לאט לאט היא ואבא שלי הצליחו לראות את הטוב בחיים שלי, לקבל את השינוי ואפילו לזרום איתו. היא הייתה אישה כל כך מתוקה וטובה, באמת זכיתי! מרגע שהחליטה לקבל אותי ואת משפחתי באהבה - הכול השתנה והיא עזרה לי ככל יכולתה ואפילו התגאתה בי. אחרי כל לידה הייתה מגיעה אליי לשבועיים, מטפלת בי, מבשלת, מנקה, מפנקת את שאר הילדים. והשיא היה בערב פסח. אמי היקרה הייתה מגיעה אליי לשבוע שלם לפני פסח. עוזרת לי עם הניקיונות והבישולים, משגיחה על הילדים, קונה לכולנו בגדים חדשים וכלים וכל מה שחסר לנו. התפקיד האהוב עליה היה להכשיר את הכיורים. בכל שנה מחדש צחקנו שהיא "מגעילה מקצועית" והיא אהבה את התואר הזה ונהנתה ממנו מאוד. אין מה לעשות, געגועים לאמא זה דבר שאפשר להרגיש בכל גיל, בכל מצב, במיוחד עם אמא כזאת.
הפרידה ממנה הייתה מאוד טראומטית בשבילי. במשך שנתיים משהו לא היה בסדר, ואבא ניסה להסביר אבל אני, לצערי העצום, לא מספיק הבנתי עד כמה זה חמור. אמא לא ממש רצתה לשתף, אבל היה ברור שמשהו לא טוב קורה, והיא נכנסה ויצאה מבתי חולים בלי שנבין מה יש לה. אולי אם היא הייתה קוראת לדבר בשמו, מסבירה שזה מסוכן באמת, הייתי מגיעה יותר, משקיעה יותר. אוי, כמה התחרטתי על כך. עד הניתוח. ניתוח שסוף סוף הבהיר לנו שמדובר במחלה קשה ומסוכנת, שאי אפשר לדעת מה יהיה. ניתוח שאחריו היא כבר לא חזרה לעצמה ותוך כמה שבועות פשוט נגמרה. עד היום אני זוכרת את ההלם הזה, כשישבנו בבוקר עם הרופאים והם הסבירו לנו איזה טיפול הם רוצים לעשות עכשיו, וכעבור שעות אחדות קיבלנו טלפון שזהו, זה הסוף. איזה מהפך. הייתי כל כך בהלם. לא הצלחתי לעכל את זה בשום אופן. אולי לכן לא בכיתי. לא כשהיא נפטרה. לא בלוויה. לא אחר כך. משהו בי נחנק בלי יכולת לעכל. שהאמא האהובה שלי פשוט לא תהיה יותר? איך זה יכול להיות?
חיבוק של עם ישראל
חצי שנה לאחר הפטירה שלה ישבתי על במה בעיר מודיעין וסיפרתי את סיפור התשובה שלי. המון פעמים כבר יצא לי להרצות בפני נשים מכל הסוגים ולספר את הסיפור הזה, אבל הפעם הזאת הייתה שונה. הקהל היה מעורב, דתיות וחילוניות. סיפרתי את הסיפור שלי, וכמו תמיד בסוף שאלו אותי שאלה שתמיד חזרה על עצמה - איך היה לספר להורים, ואיך הם הגיבו. אז סיפרתי את מה שכתבתי כאן למעלה, ואחר כך אמרתי משפט אחד: שלא זכיתי לספר את הסיפור הזה לאמא שלי, איך חזרתי בתשובה, ומי יודע? אולי אם הייתי מספרת, גם לה זה היה עושה משהו... באותו רגע התחלתי לבכות כמו משוגעת. הייתי על במה, מול יותר ממאה נשים, ולא יכולתי לשלוט בעצמי. כל הכאב, הצער, הגעגועים, ההלם, האשמה, הכול צף בבת אחת, מותיר אותי חסרת אונים ובוכה בכי מביך כל כך, בקולי קולות, מול כולם.
באותו רגע זכיתי לראות מה זה עם ישראל. הנשים בקהל לא נותרו אדישות ועלו לבמה עם טישו, עם חיבוק, עם דמעות, גם הן בכו יחד איתי. הן פשוט התחילו לחבק אותי במעגל הולך וגדל, מראות לי עד כמה הן איתי, מנחמות ומבינות כל כך.
אחרי שהכול נגמר ניגשה אליי אישה אחת, לא דתייה, ואמרה לי: "תדעי לך שיותר מכל מה שסיפרת, הבכי שלך הוא משהו שלא אשכח לעולם. עשית לי בנפש כזו טלטלה, שאי אפשר להסביר במילים". ומי יודע, אולי בשבילה זה קרה?
צלי בקר ביין עם קוביות ירקות צלויים בתנור
מנה עיקרית חגיגית במיוחד לליל הסדר. הבשר נצלה ברוטב נפלא של יין וסילאן, הירקות נאפים בסך הכול עם שמן זית מלח ופלפל אך טעמם מושלם, ויחד מתקבלת מנה עשירה ונהדרת. כאן השתמשתי בנתח שקצת יותר קשה להשיג אותו והוא נקרא אנטרקוט לתנור או "לב הצלעות", אך אפשר להשתמש גם בפילה מדומה מספר 6 או בצלי כתף מספר 5.
דרגת קושי:
קלה פלוס
זמן צלייה:
שלוש שעות
12-10 מנות
קילו וחצי נתח אנטרקוט לתנור, או מספר 6 או 5
בצל גדול קצוץ
שמן זית או אגוזים לטיגון
2 כוסות יין אדום
2 כפות סילאן, או דבש, או סוכר
מלח ופלפל
כף פפריקה מתוקה
לירקות:
בצל גדול קלוף וקצוץ לקוביות קטנות
בטטה גדולה קלופה וקצוצה לקוביות קטנות
פלפל אדום, בלי הגרעינים, חתוך לקוביות קטנות
2 קישואים או זוקיני חתוכים לקוביות קטנות
חציל קטן חתוך לקוביות קטנות
עגבנייה גדולה חתוכה לקוביות קטנות
מלח ופלפל
3 שיני שום כתושות
4 כפות שמן זית
מכינים את הצלי: בסיר רחב מזהיבים בצל עם השמן על אש בינונית ומערבבים מדי פעם כ־10 דקות, עד שהוא מזהיב היטב. מוסיפים את נתח הבשר ומזהיבים אותו על אש גדולה יחד עם הבצל, כ־5 דקות מכל צד. מוסיפים את היין ועוד 2 כוסות מים, מוסיפים את שאר החומרים ומביאים לרתיחה. מנמיכים את האש ומבשלים מכוסה 3 שעות או עד שהבשר רך מאוד. מצננים בתוך הנוזל. מוציאים את הבשר, פורסים אותו לפרוסות ושומרים בתוך הרוטב.
בינתיים מכינים את הירקות: מחממים תנור לחום של 180 מעלות. מניחים את קוביות הירקות על תבנית התנור מרופדת בנייר אפייה. מוסיפים את השום הכתוש, מלח ופלפל ושמן זית. מערבבים היטב ומכניסים לתנור. אופים במשך 20-15 דקות בלי כיסוי, עד שהירקות מזהיבים.
להגשה: מחממים את הבשר עם הרוטב, מניחים על כל צלחת עיגול נאה של ירקות, מסדרים לידו את פרוסות הבשר, יוצקים עליו כמה כפות מהרוטב ומגישים.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com
***