שעת צהריים בבית משפחת יניב ביישוב הר ברכה. ההורים אסתי ושלום יושבים בסלון הבית ומשוחחים, הבת רחל בת ה־17 שוקדת על לימודי המתמטיקה לקראת מבחן המתכונת. צור שיחגוג בקרוב בר מצווה עסוק בבניית מודל רכב קטן וקמה בת ה־9 רכונה על מחברת שיעורי הבית.
לכאורה עוד שעת צהריים שגרתית, אלא שמבט קטן לעבר תמונותיהם של שני הבנים הלל ויגל הי"ד המונחות על אדן החלון מסגיר את האסון הכבד שנפל על הבית הזה רק לפני חודש ימים. הבנים שיישארו לנצח בני 20 ו־22 משקיפים בעיניים כחולות ומחייכות מהתמונות הדוממות והצער לופת בבטן. החסר משתלט על חדרי הלב. ובתוך כל זה, בני הבית משתדלים בכל כוחם, צעד אחר צעד, לייצב איכשהו את עולמם שהתמוטט.
"אמרתי לשלום: צריך להתכונן ללוויות"
את היום הנורא ההוא הם זוכרים לפרטי פרטים. בבוקר של יום ראשון ההוא האחים יגל והלל התכוננו לקראת יציאתם חזרה לישיבות ההסדר שבהן למדו. "חזרתי הביתה בסביבות שתים עשרה בצהריים", משחזרת האם אסתי.
"הם היו פה שניהם. קיפלתי להלל את הבגדים לתוך התיק. הוא תמיד היה מכין את כל הדברים ומבקש ממני להכניס אותם לתיק. כששואלים אותי איך הייתה הפרידה מהבנים אני עונה שזה היה כמו בכל בית נורמלי, עם התארגנות ולחץ של אריזות. אף אחד לא יודע מה מצפה לו בעוד שעה", היא נאנחת.
"יגל התכוון לנסוע עם רכב של חבר לישיבה באולגה והלל ביקש להצטרף אליו עד לתחנת האוטובוס בצומת קסם. בשעה אחת ועשרה אמרתי להם: תקשיבו, אתם חייבים לצאת אחרת לא תספיקו את האוטובוס. נפרדנו והם נסעו. בשעה שלוש דקות לשתיים אחותי מתקשרת אליי ומספרת שהיה פיגוע בחווארה".
מאותו רגע התחיל מחול שדים בניסיון להשיג אות חיים מהבנים. "מיד התקשרתי אליהם. אני מתקשרת לאחד והוא לא עונה. מתקשרת לשני והוא לא עונה. עוד פעם להלל, עוד פעם ליגל ואין תשובה". החשש החל מנקר בליבה של אסתי. "אמרתי לעצמי שאולי יש בעיות קליטה באזור, אבל התקשרתי לשלום ואמרתי לו תבוא הביתה. היה פיגוע וזה אולי הילדים שלנו".
בשלב הזה את כבר מבינה שזו קטסטרופה?
"עדיין לא. אבל לאט לאט זה הלך וסגר עלינו. הצצתי באינטרנט וראיתי שכתבו שיש שני הרוגים ושלא ברורה הזהות שלהם. ניסינו להבין מה קורה. שלום התקשר לחבר שהוא נהג אמבולנס והוא אמר 'אני לא יודע'. הוא ניסה לברר בחטמ"ר וגם דרך מישהי מצוות צח"י וכולם לא נתנו תשובה ברורה".
ואז הגיעה הדפיקה הנוראה בדלת ולבית נכנס צוות צח"י. "הסתכלתי עליהם ושאלתי: חיים? והם ענו: פצועים אנוש. לא היה לי דם בגוף. התיישבתי על הספה עם ספר תהילים כדי להתפלל לרפואתם, אבל הרגשתי שאין כבר טעם והנחתי את הספר. אני אמא. הרגשתי את האסון בתוכי. פשוט ידעתי".
משם הובהלו ההורים לבית החולים בילינסון שבפתח תקווה. "בנסיעה חשבתי לעצמי שקרה לנו אירוע נורא", משחזר שלום את רגעי האימה בדרך לבית החולים. "הסתכלנו הרבה זה על זה, בלי מילים. באיזשהו שלב אסתי לחשה לי 'שלום, הם לא פצועים. צריך להתכונן ללוויות'. דיברנו בינינו בשקט. כשהגענו לבית החולים ראיתי את הפרצופים חמורי הסבר של כולם. הכניסו אותנו לחדר ואף אחד לא דיבר. היה שקט נוראי. הושיבו אותנו על המיטה ונכנסו עובדת סוציאלית ורופא לחדר".
"מיד שאלתי: מישהו חי? והרופא הניד בראשו ואמר: לצערי לא", מספרת אסתי. "פרצנו בבכי. זה רגע נורא להורה".
השבוע התקיים טקס הנחת תפילין לבנם צור. באותו היום במקריות מצמררת חל גם יום השלושים לבנים ונערכה אזכרה ועלייה לקבר. "יותר מזה, בד' באייר, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, יום הזיכרון הראשון לבנים, יחול גם תאריך בר המצווה של צור. הכול מעורבב בהכול", נאנחת אסתי ושלום מוסיף: "פרשת השבוע של בר המצווה של צור היא 'ויהי אחרי מות שני בני אהרן'. הקב"ה מדבר איתנו בלי הפסקה", הוא אומר בהתפעלות.
"זו תפיסת העולם שלי באופן כללי", מציינת אסתי. "חטפנו אסון ענקי, אבל בתוך האסון יש סימנים מהקב"ה. בשבעה הגיע לנחם אותנו צמח הירשפלד, ששכל את הבן שלו במרכז הרב והיה המוהל של יגל. הוא אמר לנו: הקב"ה כל הזמן שולח סימנים, וככל שאתם רואים אותם יותר - כך הוא ישלח יותר, וזה באמת ככה. אני יותר שכלתנית באופי שלי, אבל דווקא הסימנים הקטנים האלה מאוד מדברים אליי. חטפנו סטירת לחי ענקית מהקב"ה. אבל יחד עם זה, אנחנו מנסים למצוא את החסדים הקטנים. למשל שזכינו שהייתה לנו שבת משפחתית מיוחדת לפני הרצח ושהיה שיח טוב עם הבנים. כל הדברים האלה הם חסדים מהקב"ה. הקב"ה כל הזמן מרפד. אני מסתכלת על הריפוד שבדרך וזה משמעותי לי. אני מודה לה' שהוא עוזר לי להתמודד איכשהו עם הנורא מכול".
הקב"ה מדבר איתכם, אבל הוא גם זה שגזר את הגזרה.
"כשחזרנו מהלוויה שרנו מזמור לדוד", משיב שלום, "ואומרים במזמור הזה 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני'. השבט והמשענת הם ממנו. שבט זה המכה האדירה שחטפנו. מצד שני, שבט יכול להיות גם השבטיות, המשפחתיות שמביאה איתה מעט נחמה".
אסתי אומרת: "חטפנו מכה קשה מאוד. מותר לכעוס, לבכות ולהצטער, אבל בשבעה היה כאן דוד חטואל. לו לא היה בשביל מי לקום בבוקר, ולמרות הכול הוא קם מעפר בגבורה עילאית. אז אם הוא שנותר לבד בעולם קם, מי אני שלא אקום?!" היא תוהה.
"המחשבה שמחזיקה אותי", מוסיף שלום, "היא ששום דבר לא מובן מאליו. העובדה שקיבלנו את שני היהלומים האלה ל־22 שנה זה לא מובן מאליו. בשום אופן לא הייתי אומר לקב"ה: אל תביא לי את צער הפרידה מהם ונוותר עליהם מראש. נכון, זה צער נוראי שאי אפשר לתאר, אבל עדיין נתת לנו אותם בהשאלה לזמן קצוב ואנחנו מודים על כך, גם אם זה כולל צער אדיר. אנחנו כואבים ובוכים, אבל יחד עם זאת מודעים לזכות העצומה שכהורים קיבלנו כאלה נשמות גדולות", הוא משתתק.
"הכול נורא טרי. אנחנו עדיין לא באמת קולטים", אסתי מנסה להסביר את שלבי העיכול וההפנמה של האסון הכבד. "זה ברמה שהיום חזרתי מהעבודה וראיתי רכב אספנות מיוחד בצד הדרך. מיד חשבתי 'אני חייבת לצלם את זה ליגל'. זה היה באינסטינקט שלי. או כשישבתי בפורים בישיבה בקריית שמונה תפסתי את עצמי חושבת שאני צריכה לשאול את הלל משהו. זה כל הזמן צף ועולה. הם עוד פה. אני כן יכולה להגיד שזה שאני עם עסק עצמאי והאחריות מוטלת עליי זה מחייב אותי לקום, כי אני מבינה שאני פשוט חייבת. באותה מידה אני חייבת לקום בשביל הילדים שלנו".
משחק החבילה ודיון על מצבות
האחריות והדאגה לשלושת הילדים הנותרים שבבית, מסבירה אסתי, מאלצים אותם כהורים להמשיך לתפקד גם בשעות של כאב: "לבת שלי היה יום הולדת תשע בכ"ח בשבט, ויצא שלא הספקנו לערוך לה מסיבה אז בשבעה היה משבר רציני איתה, שעוד לא חגגנו לה. הבטחנו לה מסיבה אחרי השבעה".
המסיבה נקבעה ליום שלישי, שיצא בליל תאריך הולדתו ה־20 של יגל. "הזמנו את החברות שלה מהכיתה, דאגנו לבלונים ומשחקים. היא רצתה עוגה בצורת דובי אז אפיתי עוגה בשבילה. ביום שלישי באחת בצהריים אני באה להוציא את העוגה מהתנור כדי לקשט אותה וחשכו עיניי, כל העוגה מלאה נמלים. ידעתי שבארבע וחצי כל החברות מגיעות והילדה שלי מצפה לעוגה בצורת דובי ואני לא יכולה בשום אופן לאכזב אותה. כל זה בתוך מחשבה שבעוד כמה שעות, כ"ב באדר, יום הולדת טעון של יגל. זה היה רגע, לאלפית שנייה, שהייתי חייבת לבחור אם ליפול ולהתרסק או לקום", היא מתארת את רגעי הבחירה. "ובתוך כל זה, בשעה שתיים, עוד לפני יום ההולדת, היו אמורים להגיע נציגים של משרד הביטחון והביטוח הלאומי לדבר על הנוסח שיהיה על המצבות", מדגיש שלום את מורכבות הסיטואציה.
"כשהגיעו אמרתי להם: יש פה ילדה שמחכה ליום הולדת, אז אני יושבת איתכם ועוטפת במקביל חבילה עוברת", משחזרת אסתי. "ישבתי איתם והדבקתי עטיפה עטיפה עם דפי עיתונים, ובמקביל דנו במצבות של הילדים שלי".
זו סיטואציה סוריאליסטית.
"לגמרי. אבל אלו החיים. באיזשהו שלב רחל הגיעה ושחררה אותנו לטובת עניין המצבות. אחר כך המשכנו עם חגיגת יום ההולדת לבת, וכשנגמרה המסיבה והחברות הלכו סגרתי את הדלת, נפלתי על הספה ופשוט התייפחתי בבכי". עם דמעות בעיניים כתבה אסתי באותם רגעים פוסט מלא געגוע ליום ההולדת של יגל שאיננו. "כתבתי מזל טוב לילד שתמיד יישאר בן רגע לעשרים. שם כבר התפרקתי. אין לי הרבה רגעים של התפרקות כזאת, אבל זה היה רגע כזה", היא אומרת וקולה נשנק.
בלילה שלקראת הלוויה עוד נסוב דיון קשה אודות מקום קבורתם של הבנים. לאחר התעקשות ההורים ובאישור חריג אושר שייקברו זה לצד בחלקה הצבאית בהר הרצל.
"אמרו לנו שהלל זכאי להיקבר בהר הרצל, אבל יגל היה רק מועמד לשירות ביטחון ועל פי החוק לא זכאי להיקבר בהר", מתאר שלום את הקונפליקט הקשה. "כבר היה אחרי חצות כשהגיעו אלינו נציגים של הצבא והציעו כל מיני אופציות אחרות לבתי עלמין".
"הבהרתי להם שאני רוצה את שניהם אחד ליד השני", אומרת אסתי, אם הבנים. "אמרתי: אתם מבקשים ממני לעשות משפט שלמה. אחד זכאי להיקבר בהר הרצל ואחד לא - אז מה עליי לעשות? להפריד ביניהם? או אולי לוותר על הכבוד שמגיע לאחד בשביל השני? מה אתם רוצים שאעשה?" היא זעקה. "הם הקשיבו למצוקה שלנו וביקשו לעשות כמה טלפונים, ובשתיים בלילה הם חזרו והודיעו שהלוויה תהיה בהר הרצל". שלום מבקש לציין כי הגורמים הרלוונטיים היו קשובים לאורך כל הדרך: "הם היו כל כך רגישים. רק מילים טובות יש לי עליהם". ואסתי, שהיא בתם של הרב שבתי ומרים נאומברג, ממגורשי גוש קטיף, מוסיפה: "נפגשנו עם היעילות של צה"ל בגירוש מגוש קטיף, ונפגשנו עם היעילות של צה"ל לטובה במקרה הנורא הזה".
מאז רצח הבנים היו שני פיגועי ירי נוספים באותו הציר בכפר הפלשתיני חווארה. פיגועים שבאורח נס לא גבו חיי אדם, אבל התחושות הקשות בכל פעם מחדש עם הידיעה על פיגוע נוסף באזור מטלטלות את ההורים האבלים. "אנחנו כאובים ומתוסכלים", משתף שלום בתחושות הקשות. "אנחנו שילמנו מחיר כבד מנשוא של בנים שלא ישובו, והמציאות הזאת של ירי שרודף ירי ופיגוע שרודף פיגוע לא נפסקת. פיגוע ירי שלישי בחווארה ועבר בקושי חודש מאז שהקרבנו את הבנים שלנו. אנחנו מתקשים להבין למה האדמה לא רועדת? איך עולם כמנהגו נוהג?" הוא מתקשה להשלים עם חוסר מענה ביטחוני ראוי למצב.
השבוע שיגרו בני הזוג יניב מכתב לשר הביטחון יואב גלנט (שפוטר בינתיים), ובו דרשו את התערבותו המיידית להשבת הביטחון באזור: "אתה שר הביטחון ואנחנו רוצים ביטחון", דרשו במכתב. "אנחנו מבקשים ממך להתעורר ולהתעסק בחיים עצמם כדי ששוב לא יהיה מאוחר מדי. חווארה הוא כפר מרצחים ושם צריך לעשות רפורמה ביטחונית - זה בידיים שלך", כתבו.
ההודעה הראשונה: איך אפשר לעזור?
בני הזוג אסתי ושלום יניב קבעו את ביתם ביישוב הר ברכה שבשומרון לפני 23 שנים. אסתי בת 43, מפתחת תוכניות לימודיות לבתי ספר, ובעלה שלום בן 44, מורה שילוב וראש תחום נוער בהר ברכה.
הלל הי"ד היה תלמיד ישיבת ההסדר בקריית שמונה, שירת בצבא כלוחם ימי בתפקיד סגן מפקד ספינת דבורה בבסיס חיל הים באשדוד. הלל סיים את שירותו הצבאי כשבוע בלבד לפני הפיגוע. כמה שבועות לפני מותו הוחלט להעניק לו תואר מצטיין קורס. בני משפחתו הגיעו לטקס המרגש שהתקיים לאחר הרצח, והוריו קיבלו ממפקד בסיס אשדוד אלוף משנה אלי סוחוליצקי את התעודה בשם הבן. ביום הרצח היה הלל בדרכו חזרה לישיבת ההסדר בקריית שמונה. יגל היה תלמיד ישיבת ההסדר בגבעת אולגה ובימים אלו אמור היה להתכונן לקראת גיוסו לתפקיד קרבי בצה"ל. "הם נרצחו בדרך לישיבות שלהם", שבה ואומרת אימם. "כמה לב היה לשניהם, כמה רגישות לזולת. כל מי שהיה צריך עזרה ידע לפנות אליהם".
תוכלו לשתף אותנו מי הם היו?
אסתי: "אני יכולה להגיד שהם לא היו מושלמים, אבל הקב"ה לקח אותם כשהם היו מאוד שלמים ובמקום מאוד טוב. במקום של עבודה עצמית, במקום של להקשיב ולהיבנות. הם ידעו שיש להם עוד דרך, אבל הם כבר קיבלו צורה. באמת זכינו לראות אותם בטוב", היא אומרת וקולה רועד. "מה שמאוד התחדד לי בשבעה, זה שהם אומנם היו מאוד שונים אבל מאוד דומים. בדיונים בין החבר'ה יגל היה משכנע כשהוא ממיס עם הלב והלל היה משכנע בעוז ובמילים חזקות. שניהם גם מאוד אהבו לעזור. יגל היה מתנדב בארגון ידידים, הוא עזר בשקט שלו למי שצריך, והלל היה עוזר ומנהל את כולם. זה היה מדהים לראות שבעצם כמה שהם נראו שונים, הם היו דומים ופשוט פעלו ממקום אחר בנפש".
ההורים מתארים בנים צעירים מלאי חיים. "הם שתו את החיים בקשית. הם טרפו את העולם. כשאנחנו משחזרים אחורנית את השעות האחרונות ואת הפרידה מהם, אני יכולה להיגרר למחשבה שאולי לא נפרדתי מספיק יפה לפני שהם יצאו בפעם האחרונה, אבל כשאני מסתכלת אחורה אני אומרת: באמת אפשרנו להם ילדות ובגרות מאושרת ומצמיחה ושניהם גם גידלו אותנו כהורים וכבני אדם", היא מדגישה. "לא היה להם פשוט בישיבה התיכונית בכל מיני מובנים, והם גידלו אותנו כהורים".
"לשניהם היו שאיפות גבוהות ושניהם היו מחוברים לעולם התורה", מדגיש שלום. "והם היו חרוצים נורא. לא פחדו מעבודה קשה".
"הם לא פחדו מעבודה קשה, אבל גם ידעו לקום מאוחר בבוקר, כמו מתבגרים רגילים", היא מחייכת. "שלא תחשבי שהיו פה איזה למדנים מלידה. הם עמלו על זה. הם לא ויתרו לעצמם. שניהם היו מאובחנים עם בעיות קשב וריכוז. הלל כל פעם שהרגיש שהוא צריך - לקח ריטלין. כשהוא יצא לקורס סגנים והיו הרבה לימודים עיוניים, הוא לקח ריטלין. גם בחזרה לישיבה מהשירות הצבאי הוא לקח איתו ריטלין, כי חשב שאולי הוא יצטרך לפחות בהתחלה עד שייכנס למסלול. יגל כל הזמן היה אומר 'יאללה, מה אתם מוותרים לעצמכם. מה אתם הולכים לפתרון הקל'. יגל נלחם בכוחות עצמו, גם כשלא היה לו פשוט בכלל".
אחרי השבעה מצאו ההורים בין החפצים של יגל פתק אישי קטן, שריגש אותם באופן מיוחד. וכך כתב בערב ראש השנה האחרון: "איפה אני רואה את עצמי עוד שנה מהיום", כתב בכתב ידו, "לפתוח מוסך קטן בגבעה המערבית, לסיים מסכת, לחזור לכושר, לכבד יותר ת'משפחה, להישאר עם הנוקיה כמה שיותר... להתנדב יותר". את הפתק שמצאו הם שומרים מכל משמר, דרישת שלום חמה מהבן האהוב.
"זה פתק שיגל כתב לעצמו לקראת השנה החדשה. זה מלמד המון על איפה הוא היה ומה היו השאיפות שלו. הוא שתמיד נרתם לעזור והתנדב בידידים, דורש מעצמו להתנדב יותר", אומר שלום בהערכה ובגעגוע. "זה מתכתב עם מה שכבר ידענו עליהם", אומרת אסתי. "בשבעה הרב של שיעור א׳ של הלל אמר שההודעה הראשונה שלו הייתה: הרב, צריך את העזרה שלי? והוא כתב את זה גם בקבוצה של הישיבה. ועוד מישהו הראה שיגל כתב: צריך עזרה שלי במשהו? זו ההודעה הראשונה שפותחת את ההתכתבויות איתם".
את השבעה סיימו אסתי ושלום עמוסי סיפורים על הבנים שגידלו לתפארת. "היו כל כך הרבה אנשים עם כל כך הרבה סיפורים. למה על חופשת לידה לתאומים מקבלים הארכה, ולשבת שבעה על שני בנים זה שבעה ימים? אנחנו עדיין צריכים לעכל את הכול".
"היינו שלישייה, אבא ושני הגדולים"
החלל שנפער אצל משפחת יניב הוא עצום, והוא מורגש ביתר שאת דווקא בימים אלו שלקראת ליל הסדר. במוצאי שבת שלפני הרצח עוד הספיקו שלום והבנים לקנות בגדים חדשים לכבוד החג. "שמנו את השקית עם הבגדים החדשים בארון. זה מכאיב מדי", לוחש שלום. "זה ממחיש את האין. היינו סוג של שלישייה, אבא ושני הבנים הגדולים. יחד לבית הכנסת, יחד לבנות את הסוכה, יחד לעבוד בגינה. כל הדברים האלה פתאום אינם", הוא משתנק.
החסר של הבנים לבית יניב בולט גם בקרב החברים מהיישוב, בשכבת התלמידים מכיתה י"ב ועד לתלמידי שיעור ד'. במסגרת תפקידם של הזוג יניב כרכזי נוער בנים ביישוב, הפך ביתם ברבות השנים לכתובת מועדפת לצעירים. "אנחנו אחראים על הנוער הבוגר ביישוב והחבורה הזאת נמצאת פה כל הזמן כמעט", אומרת אסתי בגאווה. "הם כמו עוד ילדים שלנו. הם לא צריכים בכלל לשאול אותי איפה החלבי או איפה הבשרי. הם יודעים איפה הסירים ואיפה הכול. זה ברמה שגם כשהלל או יגל לא היו בבית, הם יכלו לשאול: בא לנו שקשוקה, מתאים שנבוא? הם לגמרי מרגישים בבית".
הקשר עם הנוער כל כך חזק, שבבוקר יום הלוויה הזמינו הזוג יניב את החברים הקרובים של הבנים אליהם הביתה: "ביום שני בבוקר, כשהמשפחה שלנו הייתה מכונסת בבית לפני ההלוויה, פתאום אמרתי לשלום: גם החבר'ה שלנו איבדו אחים. חייבים להביא אותם לפה. קראנו להם לבוא אלינו. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הקושי בלא לחבק אותם. הכאב הוא כל כך משותף. אנחנו משפחה אחת". בשבת האחרונה ארגנו אסתי ושלום שבת מיוחדת לכל הנוער. "יצאנו יחד לשבת התחזקות. קראנו לשבת שבת חוסן ושבת חוסר, וזה היה מרומם. יש לנו נוער נפלא".
רבים קשרו את המקרה של משפחת פלאי, ששכלה את שני האחים אשר־מנחם ויעקב־ישראל הי"ד בפיגוע דריסה בירושלים, לרצח של שני האחים יגל־יעקב והלל־מנחם הי"ד למשפחת יניב. שלום רואה ברצח שני זוגות האחים מסר ברור: "אני רואה פה שהקב"ה מכוון אותנו להבין שכולנו אחים. כולנו רקמה אנושית אחת, כולנו משפחה אחת גדולה. זה לא משנה הצבע של הכיפה וזה לא משנה צבע השיער - כולנו אחים".
***