"אני תמיד מלמדת שהמילה שהיא הכי חמץ היא 'אילו'. מילה של החמצה. 'אילו הייתי עושה כך וכך... אילו הייתי לומדת את המקצוע ההוא... אילו הייתי מתחתנת עם ההוא'", כותבת הרבנית ימימה מזרחי בהגדה הנפלאה וגדושת הרעיונות שלה 'והגדת'. "תביני", היא כותבת, "'אילו' זה חמץ. איך אומרים לבן הרשע 'אילו - היה שם? לא היה נגאל'". כדאי להפסיק לחשוב כל הזמן על ההחמצות, היא מפצירה בקוראות. הרי כולנו מגלגלות לפעמים תסריטים לדברים שלא קרו, שפספסנו בדרך. זה מאכזב, זה כואב, אבל הרהורים כאלה לא מקדמים אותך לשום מקום.
הרבנית ימימה לא מפסיקה פה. היא לא רק אומרת מה לא, מה חמץ. היא גם מכתירה את המילה הכי חירותית שיש. מילה שדומה מאוד, אולי יותר מדי דומה, לאילו. כאילו. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", היא מצטטת. "כל ליל הסדר מבקש מאיתנו תנועות קטנות של חירות, כאילו אנחנו אנשים גאולים... את עושה הצגה של בת מלכים, לא שמה לב לדברים הקטנים, המעצבנים, המדכאים. תארו לכם עולם אחר, עולם של חירות".
הרבנית מביאה את דבריו של הרב אברהם סתיו שכותב בשבח ההצגה של ליל הסדר. "מקובל היום לומר שהחירות המוחלטת היא להיות מי שאני באמת, אבל אולי חירות היא דווקא להיות מי שאני עדיין לא, להיות מי שהייתי רוצה להיות. אולי חירות אמיתית פירושה לחלום".
השבוע הזה התחיל בכאוס גדול ובתחושת החמצה נוראית. תחושה של ויתור על תקווה גדולה, על רצון לתיקון אמיתי והכרחי במערכת המשפט. אנשים רבים מאוד, רבים מדי, נדחקו אל תוך המקום הצר והמחניק של חוסר ברירה כי המדינה בוערת. בין הצד האחד שדוחק כי איך אפשר להמשיך ולחוקק, הרי עוד מעט כבר לא יהיה בשביל מי, העם הזה נקרע ולא יישאר פה כלום, ובין התחושה שמי ששיחק את המשחק ההוגן והדמוקרטי, ומי ששמר על הכללים ולא שבר את הכלים גם כשמאוד כאב לו, צריך לספוג את הבריונות שהופעלה כאן. את הירי של התותחים הכבדים, ההרסניים.
תחושת הכאב וההחמצה, אולי אפילו ההשפלה, היא משתקת. מה עושים? חוץ מלשקוע, חוץ מלחשוב על כל הטעויות שנעשו כאן בדרך לחקיקה (והיו כל כך הרבה), חוץ מלדמיין מה היה קורה אילו הציבור הימני היה שובר את הכלים במאבק על גוש קטיף. במקום להרהר מה היה קורה אילו כולם היו משחקים את המשחק הדמוקרטי בהגינות, מקבלים את תוצאת הבחירות ולא מפרקים את צה"ל. אפשר לשקוע בדרך האילו, אבל היא לא מקדמת. היא מחמיצה. אולי, לעת עתה, כדאי לבחור בדרכה של הרבנית ימימה, בדרך הכאילו, במבט אופטימי על מה הרווחנו בינתיים מכל הבלגן הזה. כן, עד כמה שזה נשמע מופרך, יש כאן רווחים משניים. האם זה מבט ורוד מדי על המציאות? ייתכן, אבל בואו, לא נראה לי שיש משהו מועיל יותר לעשות כרגע.
השמאל מגלה את הערכים
ממש בראשיתן של ההפגנות, כשצד שמאל הילך שפוף והרגיש שהלכה לו המדינה, אמר לי ידיד יקר שמתייצב בכל מוצ"ש בקפלן, שהמבט שלו דווקא אופטימי. "אחרי הרבה מאוד שנים, הרבה מדי, גם אנחנו, אנשי השמאל, התחלנו לדבר על ערכים. בדרך כלל אנחנו מתעסקים ביוקר המחיה, בגידול הילדים או באומנות שלנו", התוודה החבר, יוצר וזמר במקצועו, "ופתאום אנחנו מבררים מה חשוב לנו ומה לא, אנחנו מדברים על דמותה הרצויה של מדינת ישראל בעינינו. אנחנו דנים בדמוקרטיה וביהדותה של המדינה. זה שיח מרענן. מעז עוד ייצא מתוק", הוא הבטיח. טוב, מאז עברו חודשיים או יותר, המחאות התגברו, הגענו לשיח של סרבנות ופירוק כלכלי והרבה יחד נקרע. אבל לא כולם נמצאים בקיצון. רבים נמצאים בשיח עמוק על עקרונות. מתעמולות של רק ביבי או רק לא ביבי שסבבו אותנו ארבע מערכות בחירות, התחלנו לדבר על מהויות. טוב, תגידו, זה לא בדיוק נכון כי יש פה הרבה מאוד מניפולציות ושקרים ותבהלות מיותרות. נכון, הכול נכון. ועדיין, אנשים נלחמים על המדינה שלהם, וחושבים מחדש מה קושר אותם לכאן.
האמת היא, שבמובנים מסוימים כל צד היה רוצה שהצד שכנגד יהיה שיקוף של הסטיגמות עליו. הכי קל זה לחשוב על הצד השני כעדר מוסת, רדוד ומתלהם, כזה שאפשר לקרוא לו נבער או אנרכיסט, אבל זו פשוט לא המציאות. איך אני יודעת? משיחות ומפגשים עם אנשים שחושבים הפוך ממני. הדבר הטוב השני שנולד מהמצב הקשה והבלתי אפשרי הזה הוא מפגש כן של אנשים שרוצים להידבר. זה מפחיד. אני מכירה אנשים שלא רוצים ללכת למפגשים כאלה כי הם חוששים שהכעס יהיה גדול מדי, הפערים יהיו עמוקים מדי והכול יתפוצץ. אבל כל מי ששותף למפגשים האלה מופתע לטובה. כל מי שמגיע, בא לא רק כדי להשמיע אלא גם לשמוע. אנשים רבים כבר מבינים שכולנו חיים בתוך תיבת תהודה. מי שמגיע למפגש כזה מבקש להיחלץ ממנה, לגוון אותה. הוא מבין שהוא לא חי פה לבד עם המחנה שלו והוא מוכן להאזין לכאב של האחר.
האם יש הסכמות בסוף הערב? תמיד יהיו כמה מכנים משותפים ולצידם פערים מהותיים. נצטרך לחשוב איך לבנות דברים יחד, וגם יוזמות כאלה, ארוכות טווח יותר, מאורגנות יותר, כבר קמות ועולות. יוזמות של שיח עמוק ובונה. אבל הצעד הראשון, שבו אנשים יוצאים מהתל אביב שלהם או מהיישוב שלהם ופוגשים את האחר, הוא צעד שאין לו מחיר. רק הלוואי שבמעגלים האלה ישתתפו יותר אנשי ליכוד ויותר חרדים. קולכם, חבריי, חסר פה.
אני באמת לא יודעת איך כל זה ייגמר. בימינו, לכתוב טור כמה ימים לפני שהוא יורד לדפוס ולא רק דקה לפני כן זו הסתכנות בחוסר רלוונטיות. בתחילת השבוע נפתח פתח קטן לתקווה שבכל זאת המנהיגים שלנו לא איבדו הכול. שיש להם טיפת אחריות, ובסופו של דבר הם ישבו יחד. כנראה שכן נזכה לחגוג 75 שנות מדינה בשמחה, בהנפת דגלים ובהודיה על הטוב. רצינו תיקון עוול, היינו בדרך לשם, ועוד יהיה זמן להסיק מסקנות מדוע זה לא קרה. אבל עכשיו זמן לנחמה ולתקווה. ערב שבת הגדול, שבה מזכירים את אליהו הנביא שמשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, אפשר גם לבקש שישיב לב יהודים על אחיהם.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***