סרן א' נכנס לחדר האוכל, הסיר את משקפי השמש ורמז לרס"ר המטבח שייגש אליו.
"אני רוצה חביתה עם נקניק", הוא אמר.
"זו ארוחת חלבית", חייך הרס"ר, "אי אפשר".
"לך תביא ואני אראה לך שאפשר".
"ברור שטכנית אפשר, אבל זה לא כשר".
"נו?".
"זה... נוגד את הפקודות".
"אני טייס, אני לא מחויב לפקודות", הזכיר לו א', "צה"ל הוא אומנם צבא ידידותי שעושה איתנו מדי פעם שת"פים, אבל אנחנו, 8200 וסיירת מטכ"ל, אנחנו לא צה"ל. יאללה, אני הולך להתלבט איזה קורנפלקס לקחת, אתה בינתיים תביא נקניקים".
"זה יטריף את המטבח", נבוך הרס"ר, "ויש פה גם חיילים שומרי כשרות".
"טכנאים? בסדר, הם גם ככה לא אוכלים איתנו".
"לא טכנאים. טייסים".
"ככה? אין בעיה", אמר סרן א' והודיע על קץ הדמוקרטיה ושהוא מפסיק לטוס לאלתר. הוא גם עתר לבג"ץ יחד עם עוד כמה טייסים בדימוס שהצהירו שהם מפסיקים להתנדב ומתחילים להתנדף עד שיבוטלו חוקי הכשרות הפרימיטיביים וכל הטייסים הדתיים יודחו באופן מיידי, כי ברור שביום פקודה הם יצייתו רק לרבנים ולא לפקודות הצבא.
מפקד חיל האוויר הבין שעושים לו מהפכה מתחת לאף, לכן זימן מיד את הטייסים הסרבנים ושיבח אותם על הפטריוטיות והדבקות במשימה. במקביל הוא קרא לטייסים שומרי הכשרות וביקש מהם לפעול להרגעת הרוחות ולהפסיק לטוס עד יעבור זעם, או יום העצמאות, או חגי תשרי תשפ"ט, מה שיבוא מאוחר יותר.
"אתה נותן פרס לסרבנות", התריעו הטייסים.
"למען אחדות העם", אמר האלוף, "רק בינתיים".
ואכן, העם התאחד סביב מהדורות החדשות שנפתחו בידיעה הסנסציונית על המזימה החדשה של הקואליציה להרעיב את טייסי ישראל ולמנוע מהם לאכול קורנפלקס עם נקניק. האזרחים שמעו שהטייסים סובלים מתת תזונה ומיד שיגרו לכל בסיסי חיל האוויר חבילות נקניקים ופנסיות שמנות, ויצאו להפגנות ספונטניות מאורגנות היטב שכללו חרון אף, עברה וזעם וחסימה של איילון. עובדי ההסתדרות הכריזו על שביתת הזדהות וחסמו את איילון, הרופאים נקטו עיצומים (הפסיקו להקליד באצבע אחת וחזרו לכתוב בכתב בלתי קריא) וחסמו את איילון, הפסיכולוגים הפסיקו לשאול את המטופלים איפה זה פוגש אותם באמצע איילון, מפעל נקניקים ידוע יצא במסע פרסום נרחב (באיילון) תחת הסלוגן "לא ינקנקו לנו את הדמוקרטיה", וגם המסעדנים לא טמנו את ידיהם בצלחת אלא הודיעו על הארכת שעות הפתיחה וקראו להמונים לצאת לרחובות, בעיקר הרחובות הסמוכים למסעדות שלהם. מפקד חיל האוויר ראה שהמצב מחמיר וזימן אליו את הטייסים הסרבנים, כדי לוודא שכשהם מעבירים עדכונים לתקשורת הם מזכירים גם אותו לטובה. מיד אחר כך הוא קרא שוב לטייסים הבעייתיים והציע להם לעבור לתפקידים יצירתיים אחרים, משגיחי כשרות למשל.
"גלו אחריות", הוא ביקש, "גם ככה אנחנו מבטלים את הכשרות, אפילו לא תצטרכו להגיע לבסיס".
"אבל הם הסרבנים", מחו הטייסים, "למה אתה לא מעמיד אותם במקומם?"
הציבור הבין שהדתיים שוב עושים בעיות והגיע בהמוניו (עשרה אנשים בערך) לבני ברק כדי להביע את כאבו האותנטי. "או שהרכבת הקלה תעבור פה בשבת", הם זעקו, "או שאנחנו שורפים את ז'בוטינסקי! גם את הרחוב!"
כמה חרדים התיישבו בתגובה על המסילה ושרו שירי שבת, בעוד שוטרים רכובים על סוסים מפזרים אותם באמצעות מכת"זיות ומקבץ רימוני הלם.
"למה רק אנחנו חוטפים?" התמרמרו החרדים וחטפו על הראש אלות ושמו"סים על כך שאין בהם טיפת אהבת ישראל ושהם פוגעים באחדות העם, כמו תושבי המאחז ההוא בשומרון שכוחות גדולים של יס"מ זרקו אותם מהבית למען אחדות העם בארבע לפנות בוקר. חיילים של גולני נשלחו לכלא למען אחדות העם, אחרי שסירבו להתייצב למסדר הבוקר במחאה על כך שטייסים מקבלים קורנפלקס ולהם אין אפילו לחם טרי, אבל גם שם לא קיבלו לחם אכיל כי רק למחבלים עומדת הזכות לקבל בכל בוקר פיתות חמות. גם הטייסים שומרי הכשרות נשפטו סוף סוף, הודחו מחיל האוויר ושובצו בתפקיד מצחצחי הנעליים של יחידת 8200.
ואז, רק אז, שקטה הארץ, וחיל האוויר היה יכול להתפנות סוף סוף למשימה החשובה של הפצצת הכור הגרעיני באיראן. אבל הכור לא הופצץ, כי הטייסים סירבו בנימוק שהם לא שלמים עם נחיצות הפעולה ומי זאת בכלל הממשלה שתגיד להם מה לעשות. אז בסוף איראן ירתה על ישראל שלושה טילים אטומיים, אבל זה לא היה כל כך נורא כי המדינה ממילא הייתה מפורקת לגמרי בגלל ההתעקשות המטופשת של הקואליציה למנוע מסרן א' לאכול קורנפלקס עם נקניק.
"אמרתי לכם", אמר סרן א' לפני שעלה למטוס לברלין, אחרי שהוא וחבריו שחררו את החסימה בנתב"ג, "אמרתי לכם שאתם סתם מפלגים את העם".
עד שיבוא אליהו
לשבת הגדול קוראים ככה בגלל הפסוק שקוראים בסוף ההפטרה. זאת אומרת, גם בגלל זה. הסיבה העיקרית שקוראים לה שבת הגדול היא, ובכן, בגלל שהיא תמיד מגיעה עם שעון הקיץ ומתארת מציאות של שבת שלא נגמרת. זאת אומרת, שבת הגדול.
מצד אחד זה נחמד שיום שישי ארוך ויש זמן לטייל ולהכין את השבת בנחת. מצד שני את המחיר משלמים בערב, כשצווינרשטינקער מתעקש על קבלת שבת בנוסח קרליבך למרות השעה המאוחרת, והילדים הגדולים נשארים אחרי התפילה לדבר עם החברים אפילו עוד יותר מאשר בשבתות חורף, ועד שהם מגיעים הביתה הקטנים כבר שפוכים ושופכים את היין של הקידוש וההורים שופכים חמתם על הגדולים.
שבת של שעון קיץ היא שבת שלא יוצאת. ולא שאנחנו לא אוהבים את השבת, להפך. אבל בכל זאת, אי שם בשש וחצי בערב כבר קראנו את כל הכתבות ב'בשבע', שיחקנו עם הילדים בכל משחק אפשרי, יצאנו איתם לכל הפארקים ודפקנו על הדלתות של כל החברים והם עשו את עצמם כאילו הם לא בבית, ועדיין היום גדול והמלאכה אסורה והילדים עייפים ואין לנו מושג איך להעביר את הזמן עד שיפוח היום ונסו הצללים ונעשה הבדלה ויגיעו כבר שבתות החורף.
בשעון קיץ אתה מתפלל מנחה גדולה ועד שמגיעה השקיעה אתה לא זוכר אם זה היה היום או בכלל בשבת שעברה. בשעון קיץ אתה מנסה להשכיב את הילדים בשבע בערב והם מסרבים כי בכלל לא ערב, אור בחוץ. בשעון קיץ אתה רוצה שהם יישנו צהריים לקראת ליל הסדר, אבל הם לא מצליחים להירדם ורק רבים איתך יותר, מה שגורם לכולכם להגיע עוד יותר עייפים לסדר שלא מתחיל לפני תשע ומשהו, וגם זה רק אם צווינרשטינקער לא עלה חזן בערבית. אבל הוא כן עולה ושוב עושה קרליבך, וממש לא משנה לו שזו בכלל לא שבת.
לכן קוראים לשבת הזאת, ולשבת שאחריה, ולכל השבתות של הקיץ, שבת הגדול. עד שיגיע זמן הבדלה ויבוא אליהו וישיב לב אבות על בנים. ואז, אולי, הם יסכימו סוף סוף ללכת לישון.
לתגובות: [email protected]
***