ככותב אני ער לרחשי הציבור ואני מבין מה מעסיק אתכם, הקוראים, במהלך השבוע המוביל לקריאת טורי זה. והשבוע הזה היה באמת חתיכת שבוע. נפל דבר בישראל והמדינה כולה, וקוראי מדור זה בפרט, התעסקו כל הימים האחרונים באותה שאלה חוצת מגזרים: האם באמת יעקבי החייל הצעיר נכנס למקלחת שבה שהה מפקד בה"ד 1?
אכן, בשבוע שעבר זרקתי פה פצצה אגב אורחא ומאז אני מקבל המון פניות כדי להבין מה בדיוק הסיפור והאם אני מסוגל לספר אותו בכמות מילים כזו שיכולה למלא את העמוד. ייתכן שהשאלה האחרונה נזרקה בעיקר מכיוון העורכים. על כל פנים, נאמן לעיקרון שלי שאין סיפור שאי אפשר למרוח אותו על עמוד לפחות, הנה זה מגיע.
השנה הייתה 2003 ויעקביני הצעיר שאך זה עדיין לא מלאו לו 20 הגיע לפתח שערי הפנימייה הצבאית אור עציון כדי לשרת שם כחונך פלוגתי ורכז לימודים. מה זו פנימייה צבאית, אתם שואלים? אז ככה: נסו לדמיין את הילד הכי תזזיתי ובלתי צפוי שלמד איתכם בכיתה. עכשיו דמיינו שהוא חמוש. זהו בגדול.
התפקיד שלי בפנמ"צ, כפי שכינינו אותה, היה להיות חונך של פלוגת השביעיסטים ורכז הלימודים של כל התלמידים כולם. רוצה לומר, לפתחי הונחה האחריות לוודא שכל התלמידים עומדים ברף האקדמי הנדרש. מאחר שפלוגת השביעיסטים התאמנה על רובה הגליל, יצא שגם אני הצטיידתי באחד כזה, ויחד עם הכומתה השחורה של חיל החינוך הייתי יוצא הביתה עם וייבים חזקים של שריונר, מה שהיה מבלבל מאוד את כל האזרחים שנקרו בדרכי בתחנה המרכזית וניסו לגשר במוחם בין המעטפת הקרבית החיצונית ובין האדם הלולבי שנתלבש בה. כל זה כמובן עזר לי להתגבר על תחושת הבושה הג'ובניקית. זכורה במיוחד השבת שבה ניסיתי להסביר לאחד המתפללים המבוגרים שהתעניין, מה בדיוק אני עושה בצבא.
"מעבר למעקב האקדמי אחרי שדרת הפיקוד הצעירה של צה"ל, מתפקידי גם ללוות את השוחרים בניווטים, במסעות ובמטווחים ולוודא שהם ממלאים את ייעודם בהצלחה".
זה היה הניסוח הכי קרבי שאי פעם תשמעו לתפקיד כמו שלי. אבל המתפלל ההוא לא היסס לרגע, ואז סיכם בתמציתיות איך הוא מתרשם מהתפקיד האמיתי שלי בצבא ההגנה לישראל.
"אה, אז אתה סוג של אומנת".
בחיי שזה הציטוט המדויק. עובדה שהוא חרות אצלי כל כך חזק בנפש.
ומעבר לתחושת ההשפלה שבתשובה הבואו נודה בזה, די קולעת הזאת, זה גם היה הרגע שבו הרמתי ידיים מכל ניסיון להעלות על נס את השירות שלי והחלטתי לקבל אותו כפי שהוא ואותי כפי שאני.
מפה לשם החודשים עשו מה שחודשים עושים והחלו לחלוף בעצלתיים, ובאחד מימי הקיץ החמים שבהם שום דבר לא קורה - קרה משהו.
גם אני הופתעתי.
מפקד הפנמ"צ עדכן את כולנו שמפקד בה"ד 1 מגיע לביקור בבסיס ולכן עלינו להבריק אותו.
את הבסיס, לא את מפקד בה"ד 1.
אבל לאור סוף הסיפור אני יכול להבין את הבלבול שלכם.
בקיצור כל אחד קיבל משימה לביצוע וחיש מהר התחוור שהביקור המלבב אינו אלא תירוץ כדי לאפס את הבסיס ולהעסיק את החיילים שבו, שלא בדיוק תיזזו דבר שבשגרה.
עליי הוטלה משימה לעשות סדר בארכיוני משרד הלימודים שעליו הייתי אחראי. איך שרה מירי מסיקה? זוכר את נובמבר, ארגזים ארגזים בתקרה. הררי ארגזים ואני הקטן עמדתי בינותם בלי לדעת מאיפה למען השם מתחילים. אבל בעזרת צור ישראל ובעיקר בעזרת חייל בשם ברק שלימד אותי את רזי סידור וארגון המסמכים - סיימתי את המשימה בתוך כמה ימים כשאני מותש ומזיע.
מה שמביא אותנו אל עניין המקלחת. אתם מבינים, בפנימיות שבהן גרנו היו מקלחות מיוחדות לסגל. ואנחנו, החונכים הפלוגתיים, קיבלנו מפתח ואישור להשתמש בהן.
אז שמתי פעמיי, חייל צעיר שהחיים עוד לא חבטו בו מספיק כדי שידע להיזהר מהפתעות בלתי צפויות, אל המקלחת. מגבת בידי וגבורה בימיני. נעמדתי מול הדלת וניסיתי לסובב את המפתח, שסירב משום מה להסתובב. אז ניסיתי שוב. ושוב.
וכאן כל בנאדם עם קצת ניסיון חיים היה עושה את האחת ועוד אחת ומסיק שכנראה יש מישהו בפנים. אבל לא טוראי יעקביני. כמו ציפור שעפה דוך לתוך חלון נקי מדי, גם אני החלטתי לדפוק את הראש באותו פלונטר עד שהטבע ישים לי סוף.
ובאמת אחרי עוד כמה ניסיונות הדלת נפתחה בתנופה ומולי נעמד מפקד בה"ד 1 כשהוא מעלה אדים ספק מהמקלחת החמה ספק מכעס. מגבת אזורה לחלציו והוא מביט בי בעיניים רושפות שאני עדיין רואה היום לפעמים כשאני ישן.
אז הוא מביט בי, ואני מביט בו, ועוצמת הרגע לא פוסחת על אף אחד מאיתנו. למפרע, עיניו הפעורות אמרו דבר אחד: "מה נראה לך - עוף לי מהעיניים". אני משום מה ראיתי במבט הזה הזמנה לשיח. כן, מה שאתם שומעים. גם אני עדיין בהלם מעצמי.
והנה כי כן, אחרי שניות ארוכות של דממה אמרתי: "אז... מה העניינים?"
אני לא ממציא פה כלום רבויסיי, ככה זה היה. ועוד חייכתי כמו מטומטם, כאילו עוד רגע התת־אלוף יתנער משרעפיו ויעדכן אותי איך עבר עליו היום בינתיים.
אבל הוא לא פצה פה, הוא הצליח איכשהו לפעור את העיניים שלו עוד יותר חזק ממה שהיו פעורות כבר. רוצה לומר, ראיתי את גלגל העיניים במילואו ואני די בטוח שאחד הגלגלים כמעט נפל החוצה. בשלב הזה האסימון סוף סוף נפל והבנתי שאם אני לא רוצה להפוך לגל עצמות אז הגיע הזמן לעשות מה שמעולם לא עשיתי לפני כן בשירות הצבאי שלי - לרוץ.
רצתי לחדר האוכל, ניגשתי למ"פ שלי וסיפרתי לו את כל אשר אירע לי.
"אתה שאלת אותו מה???" הוא היה בהלם.
"שאלתי אותו מה העניינים".
המ"פ שלי ביקש לשבת דקה כדי לעכל.
אחרי שנרגענו הוא שלח אותי להתחבא בחדר עד סוף הביקור כדי להציל אותי מזעמו הפוטנציאלי של התת־אלוף. כשהביקור נגמר הודיעו לי שאני יכול לצאת מהמחבוא ובאותה הזדמנות גם שללו מאיתנו, החונכים, את הזכות להתקלח במקלחות הסגל.
וזה לא סיפור שאני גאה בו במיוחד, אבל מדי פעם כשמישהו מעז לפקפק בעברי הצבאי אז אני יודע לספר שגם אני עמדתי פעם מול פני הסכנה ויכולתי.
לא משהו שכל אומנת יכולה להגיד.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***