לפני שנים רבות קראתי את ספרה של ברברה טוכמן, היסטוריונית אמריקנית יהודייה, 'מצעד האיוולת'.
הספר הכה אותי בתדהמה. עד אז חשבתי שהחלטות מדיניות ופוליטיות הרות גורל ששינו את העולם או את פני החברה התקבלו, לפחות על פי רוב, בכובד ראש. אפילו אם בסוף, לאחר מעשה, התברר שההחלטה הייתה לא נכונה, לפחות היה תהליך רציני כלשהו שהוביל אליה. כך חשבתי. ובכן, הספר ממחיש שעל פי רוב דווקא לא: המפנים החברתיים והמדיניים הגדולים לא תוכננו על ידי השחקנים הפוליטיים הראשיים, אלא התרחשו בעקבות כשלים אנושיים ברמה הבסיסית ביותר: ויתור על המאמץ המתבקש להבין את המנטליות של האויב (הטעות היפנית במתקפה על פרל הארבור), יהירות תרבותית (התבוסה של אנגליה במלחמת העצמאות של ארצות הברית), זחיחות, חוסר התחשבות בהתראות אמינות (סטלין, מלחמת יום הכיפורים) ועוד ועוד.
העובדות בשטח הביאו את טוכמן למסקנה כי "באנושות... טבועה ההתמכרות לנקוט מדיניות המנוגדת לאינטרס העצמי". לא פחות ממדהים. אומנם גם אצלה יש דוגמאות למדיניות מוצלחת ומחושבת, אך אלה מקרים יוצאי דופן. על פי רוב, כאמור, מהלך ההיסטוריה הוא מצעד של איוולת.
ומעניין לעניין באותו עניין, האסטרטגיה הפוליטית היחידה שזיהיתי במחוזותינו – ואני מודה מראש שאינני מקבל על עצמי את המגבלה לא לעסוק בביקורת עצמית, כי זו הדרך היחידה בעיניי לשפר ביצועים – הייתה ישראלית להחריד: לא להיות פראייר, לא למצמץ ראשון. אלא שלא להיות פראייר והרפלקס שלא למצמץ ראשון הם לא אסטרטגיה ואפילו לא טקטיקה. תוצאת הביניים של דרך זו, שזלזלה בכוחות היריב הפוליטי, הן עצירת הרפורמה עד הקיץ ואולי גם מסמוסה. בדיוק ברגע שהימין התעשת והחל להראות נוכחות ברשות הרבים – הצעה שהצעתי כבר לפני חודשיים וחצי בפניות חוזרות ונשנות לכל מי שרצה (ובעיקר לא רצה) לשמוע בחלונות הגבוהים של הציונות הדתית – נתניהו התקפל. אני אפילו לא בטוח אם ההתקפלות כשלעצמה גרועה כל כך (כאמור, הרפלקס שלא למצמץ ראשון הוא לא אסטרטגיה בעיניי), אולם הבהילות שהיא התרחשה בה אינה מבשרת טובות לשוחרי הרפורמה.
אף כי אין ספק שחלק מהצעדים שנקטו מתנגדי הרפורמה לא היו לגיטימיים, אין לי באמת תלונות. במלחמה כמו במלחמה. מהפכת הקטיפה בצ'כיה בשנת 1989 שהפילה את המשטר הקומוניסטי פרצה בגלל פייק ניוז על מפגין שנהרג על ידי כוחות הביטחון. בפועל לא היה ולא נברא, אבל אחרי המהפכה אף אחד לא אמר "פוס, צריך להחזיר את השלטון הקומוניסטי כי הפגנות הענק שהפילו אותו היו תוצאה של פייק ניוז". כך גם אצלנו, כל צד נלחם עם מה שיש לו, והמבחן האולטימטיבי הוא מבחן התוצאה. כל עוד אין אלימות פיזית, קשה לי להתלונן. אין פייר ולא פייר, יש רק מצליח ולא מצליח. זו לא ציניות, זו פרגמטיות. אם מחנה מתנגדי הרפורמה הצליח לגייס את הטייסים, את הבנקים, את האוניברסיטאות, את ההסתדרות, את נשיא ארצות הברית ואת יצרני הגלידה – הרשימה ארוכה מלהכיל, נדמה לי שרק האפיפיור טרם אמר את דברו – מגיע להם כל הכבוד.
מאז שעליתי לארץ לפני יותר מ־35 שנים, אני שומע שאנחנו בעיצומו של בירור נוקב (לשון הקוקניקים) על הזהות היהודית של המדינה, ועל הקומה הרוחנית הנוספת שאנחנו מבקשים להעניק למפעל הציוני החילוני. והנה עכשיו, להפתעתנו, הבירור הנוקב הגיע באמת. ייתכן שמן החוכמה לא לערוך אותו עד הסוף, אך אין ספק שרבות מהסוגיות הבוערות בחברה הישראלית־יהודית הנמצאות על הרצף בין מדינת כל אזרחיה למדינת הלאום היהודי, הגיעו עתה לנקודת רתיחה שאין חזרה ממנה.
במאבק על בירורן של סוגיות אלה (או לכל הפחות על בירורן החלקי) יש להתחשב במתנדנדים הרבים, שאותם צריך לשכנע בצדקת הדרך כדי להצליח ולהתקדם לעבר מדינה יהודית יותר. לכך יש צורך בהקשבה, בגמישות ובנכונות עקרונית לחשב מסלול מחדש אם נחוץ.
הקשבה וחישוב מסלול מחדש אינם רפיסות, הם הכרחיים כדי להשפיע על מרכז החברה שחלקים גדולים ממנה נשבו לאחרונה על ידי כוחות רדיקליים בהרבה מהלך הרוח האמיתי של המרכז הזה. אל לנו להיגרר על ידי הצד השני למצעד איוולת שעלול להכשיל את ייהודהּ של המדינה היהודית ולהחזיר את הציונות הדתית לשוליות המזהירה שהייתה שרויה בה בעבר הלא רחוק כל כך.
***