אחי. על רוב הדברים אנחנו חושבים אחרת, גם במשבר הנוכחי. הדעות שלי ברובן הן שמאלה מבג"ץ והממשלה שאתה בחרת מפחידה אותי ומאיימת עליי. הרפורמה במערכת המשפט שהיא רוצה לקדם הופכת את המשטר במדינה לסכנה לי, ליקרים לי, למה שאני מאמין בו ולדרך החיים שלי. הוועדה למינוי שופטים היא רק הצעד הראשון שאחריו יבואו השאר. לכן יצאנו לרחובות, להילחם על הבית. לעצור את זה לפני שיהיה מאוחר מדי.
הפתענו את עצמנו בכוחות שהתעוררו בנו, אחרי תרדמה ארוכה. מנהיגי הימין והצעות החוק שלהם איחדו את המחנה שלי כמו שלא היינו מאוחדים מאז רבין. גילינו את עצמנו במאבק, בזכותכם.
היום הוא לא יום שמחה בשבילי. אני חש הקלה שהמשבר נעצר לעת עתה ושאפשר לשבת לדבר. אבל יש בי מועקה בחזה שהולכת וגדלה מהמחשבה על איך אתה, ומצביעי ימין כמוך, מרגישים עכשיו. אני מנסה לראות ולהרגיש את הכאב שלכם. את התסכול. את הזעם. אני יודע איך זה מרגיש כשמישהו כופה עליי משהו שלא בחרתי. אני שומע את הקולות על ישראל השנייה, על אזרחים סוג ב׳, על חוסר הלגיטימציה להביע עמדה שונה באקדמיה ובתקשורת. על תחושת ההפרדה בין דם לדם. בין הטייס למכונאי, בין ההייטקיסט לפקידה. מזהה את העלבון הישן של מי שהודר, של מי שגרמו לו להרגיש שהוא לא שייך או שווה פחות. את הכעס המוצדק של מי שמנצח בבחירות שוב ושוב ועדיין מרגיש שהמדינה לא שלו ולא בשבילו. אני מקשיב לקולות האלה ומרגיש את הזעקה שבך.
אין בי חדוות ניצחון, כי אני מסרב לראות את המדינה שלי כשדה קרב ביני לבינך. אנחנו חיים פה יחד ולכן כל מה שקורה לך, כל מה שאתה מרגיש, חושב, עושה, מקווה לו ומאמין בו – הוא גם שלי. הוא משפיע עליי ישירות. כך גם מה ששלי משפיע עליך ולכן הוא גם שלך. כל הסתכלות אחרת בעיניי היא התעלמות מהאמת הפשוטה. הדחקה.
השבועות האחרונים היו מהקשים שידענו. פחדתי באמת ממלחמת אחים. לא רציתי אפילו להגיד את זה בקול רם כדי שלא להדהד את חלום הבלהות הזה בחלל. אני עדיין פוחד, ומודאג. מבין ששום דבר לא נגמר פה ושהדרך של כולנו יחד עוד ארוכה.
יש בי גם אופטימיות ותקווה זהירה. שסוף סוף אנחנו נוגעים בשאלות היסוד של החיים המשותפים לנו כאן. שסוף סוף לכולנו אכפת. שאלות שנשארו פתוחות מקום המדינה נשאלות שוב ושוב עכשיו ומבקשות תשובה. זה לא יהיה קל. זו תהיה שיחה ארוכה ומתמשכת שאולי לא תיגמר לעולם. אבל על דבר אחד חייבים להסכים מיד: שאנחנו ביחד, לטוב ולרע, ושטובת כולנו כרוכה זו בזו. שטובתך טובתי, עמך עמי וארצך ארצי. כאבך הוא כאבי. אי אפשר לברוח מזה. כמה שזה קשה לפעמים, חייבים לקבל את זה. ומתוך הקבלה הזאת יכולה להיפתח דרך חדשה, שעוד לא הכרנו, לחיים משותפים יחד.
הכותב חוקר במכון ון ליר ובמכון שחרית
***