עד הרגעים האחרונים לפני הפגנת הימין השבוע בירושלים, אפפו את המארגנים תחושות חוסר ודאות וחשש מפני כישלון. בחמש וחצי, כשעה לפני המועד הרשמי, התכנסו כבר לא מעט מפגינים ברחבה, אך במספרים שגרמו למשטרה להעריך שהכביש יוכל להישאר פתוח לתנועה. אבל אז החלו להגיע המסות, שטף של רבבות מפגינים הציף את הרחובות שבין גן סאקר לבית המשפט העליון, וקריאתם המהדהדת "אנחנו לא אזרחים סוג ב'" הגיעה עד לאוזניו של ראש הממשלה.
הפגנת תומכי הרפורמה השבוע הייתה קודם כול שבירת שיא לוגיסטי בקנה מידה עולמי: 200 אלף המפגינים – כך להערכתם ההחלטית של המארגנים – זרמו מכל קצווי הארץ בהיערכות בלתי אפשרית של שש שעות בלבד. הפגנה בסדר גודל כזה, יש לציין, מצריכה בדרך כלל ארגון של שבועיים מראש לכל הפחות. אבל גופי הימין עמדו בדד־ליין הכמעט מופרך הזה, ויחד עם חום הלב של הציבור שמאס באנרכיה שמשתלטת עליו התקבלה תוצאה שקשה להפריז בערכה.
היוזמה לקיים הפגנת תמיכה ברפורמה מתגלגלת לא מעט זמן אצל מי שעוסקים בנושא. ארגון 'תקומה 2023', שייסד האסטרטג ויועץ התקשורת ברל'ה קרומבי, מריץ כבר חודשיים מהלך הסברתי בעד הרפורמה שכולל שלטי חוצות, סרטונים, מודעות וקמפיין בדיגיטל, אבל לארגון הפגנה שתוציא לרחובות את 64 המנדטים שבחרו ברפורמה - קרומבי לא הספיק להגיע.
"לפני שבועיים וחצי פשוט נגמר לי הכסף", הוא מסביר בשיחה עם 'בשבע', "לא היו עוד תורמים ועמדתי בפני שוקת שבורה. התקשרתי לחבר ושיתפתי אותו. הוא דיבר עם חבר אחר שלו, וזה התקשר אליי בתוך זמן קצר והודיע: אני מתגייס איתך לנושא הזה, אני איתך במה שצריך". הדובר מעבר לקו היה אביחי בוארון, נציג יהודה ושומרון ברשימת הליכוד לכנסת, שתוך כדי שיחתנו לטור זה התבשר על כניסתו לכנסת במסגרת החוק הנורבגי, בעקבות התפטרותו של השר דודי אמסלם.
בשבועיים האחרונים עסק הצמד קרומבי־בוארון רבות בשאלה אם לארגן הפגנת ימין או לא. יחד עם נציגים של ארגוני ימין נוספים שחברו אליהם, דוגמת 'רגבים', 'אם תרצו' ואחרים, הדיונים נמשכו ללא הכרעה. "קודם כול הייתה בעיה של מימון", מספר קרומבי, "הציבור שלנו אוהב לתרום לישיבות, יישובים ופרויקטים של חסד, אבל כשמנסים לרתום אותו לנושא פוליטי או למאבק על זהותה של המדינה, הוא פחות בעניין. שאלה נוספת הייתה אם הציבור הימני יצא להפגין ברחובות. זה לא קרה הרבה בשנים האחרונות. ההפגנה הגדולה האחרונה הייתה זו של דניאלה וייס ב־2015 בכיכר רבין, ולפני כן הייתה ההפגנה הגדולה נגד ההתנתקות. לא ידענו אם אנשים יבואו".
ביום ראשון הדיון עדיין נמשך בקבוצת הווטסאפ אל תוך השעות הקטנות של הלילה, והחלטה על הפגנה טרם באה לעולם. אבל אז התעורר קרומבי אל הפושים בנייד שלו בבוקר יום שני, והתשובה הייתה לו ברורה. "בשבע וחצי בבוקר אני קם ורואה שמכרו את המדינה. ההסתדרות, בתי החולים, אוניברסיטאות, בנקים, רשת פוקס ורשתות נוספות – כולם שובתים. התחושה הייתה של מצב חירום, שמוכרים אותנו, שהמיעוט גונב לנו את הבחירות".
הרגעים האלה עוררו את ההיסטוריה האישית של קרומבי, שרצופה בשנות מאבק קשות - ולמרבה הצער גם כושלות – שהוביל המחנה הלאומי. "הייתי ילד על הכתפיים של אבא שלי במחאות נגד אוסלו, שאז מכרו את הכול תמורת המיצובישי של חבר הכנסת גולדפרב וגנבו לנו את הבחירות. הייתי נער שנזרק מבית הכנסת בנווה דקלים בשירת 'תפילה לעני' ולאוטובוסים. אנחנו הדור שהבטחנו: יותר לא יגנבו לנו את המדינה!"
קרומבי יצר קשר עם בוארון, שהצטרף לדעתו ואמר: "תוציא מודעה על הפגנה הערב בירושלים". המשפט הזה היה האות לפתיחתו של מרתון מטורף, שאליו התגייסו מאות פעילים באינטנסיביות חסרת תקדים. כאמור, בתוך שש שעות בלבד תפעלו בוארון, קרומבי ושאר הארגונים שחברו אליהם מערך שלם של הסעות, פרסום, הגברה, שירותים, מסכים, רשימת דוברים, תיאום מול המשטרה, ועוד שורה של משימות מורכבות שיאפשרו הבאת מאות אלפים לירושלים בהתראה מיידית.
לא חששתם להרים פרויקט בלתי אפשרי כזה?
"אמרתי לעצמי שאין מה להפסיד", משיב קרומבי, "צריך לעשות הפגנה, כי אם לא תהיה – אז מחר לא תהיה לנו מדינה, המיעוט השתלט לנו עליה".
אוויר לפוליטיקאים
בחמ"ל ההפגנה היו רגעים לא קלים. בשעות הצהריים ישבו אנשי המטה והודיעו: נגמר הכסף, אין תקציב לעוד אוטובוסים. ואז, כשהם כבר אחרי גירוד התחתית למימון, החלה שעתו היפה של המטה: "פתאום שרה העצני מרימה טלפון ואומרת: חכו, יש עוד שמונה אוטובוסים. רכז השטח יואל שילה, שתפעל את מערך האוטובוסים, אמר: אני מביא עוד עשרה. בתוך 25 דקות, כשאנחנו בלי תקציב, גויסו עוד 50 אוטובוסים. פעיל אחר אמר לנו: תזמינו כמה אוטובוסים שצריך, אנחנו נשלם. ככה זה עבד כל היום", משחזר קרומבי את הפלא.
אפרופו אוטובוסים, עורק החיים של הפגנה כזאת, מתברר כי הסיפורים ברשתות על שיבושים שיזמו אנשי שמאל אינם עורבא פרח. קרומבי מעיד ששמע מכלי ראשון ומאנשים מהימנים על נהגים וחברות אוטובוסים שביטלו נסיעות ברגע האחרון, בתירוץ כזה או אחר. גם המשטרה, לדבריו, נהגה באופן תמוה כשחסמה את הכניסה לעיר, ונהגים נרתעו מלנסוע להפגנה ולהיקלע לפקקים אין קץ. יוצא שבחשבון הסופי, מדגישים בוארון וקרומבי, 200 אלף המפגינים שהגיעו לרחובה של עיר היו נציגות של מעגלים רחבים הרבה יותר של מי שלא הצליחו להגיע: בין בגלל הסעות שבוטלו או לא היו כלל מחוסר תקציב, בין בשל ההתראה הקצרה וחוסר היכולת להגיע ממרחקים, ובין בגלל חוסר יכולתו של המגזר החרדי, על נתוניו הדמוגרפיים העצומים, להשתתף בהפגנה בשל אופייה הארגוני, אף שהזדהה עם מסריה.
שורה ארוכה של פוליטיקאים ממגוון מפלגות הימין ישבה על בימת ההפגנה, חלקם הגדול אף נשאו דברים. גם מי שלא נכחו בגופם עקבו מרחוק אחרי השידור, כולל שר המשפטים וראש הממשלה. ההיזון החוזר בין הציבור לפוליטיקאים, מסבירים שני המארגנים, היה אחד ממטרות העל של ההפגנה. "כששמחה רוטמן ירד באותו ערב מהבמה, ראיתי ממש את האור על הפנים שלו", מספר קרומבי, "ראיתי את המאבטחים הרבים שלו שהיו צריכים להדוף את ההמונים שביקשו להגיע אליו, לחבק ולחזק אותו. הוא קיבל אהבה עצומה מהציבור שאמר לו: אתה הפה לתחושות שלנו, 30 שנה רומסים אותנו. הרגשתי את הלבה הרותחת הזאת באוויר כשאנשים פשוט קפצו עליו, חיבקו אותו".
לא רק רוטמן קיבל זריקת עידוד מציבור המפגינים. בוארון סוקר גם את תגובותיהם של שר המשפטים וראש הממשלה להפגנה: "יריב לוין פרסם לאחר ההפגנה פוסט שבו כתב 'ריגשתם, חיזקתם, נתתם הרבה כוח'. גם ראש הממשלה כתב שאומנם ידינו מושטת לאופוזיציה, אך רבבות המפגינים העניקו לו כוח להמשיך הלאה בתהליך".
בעיני המארגנים, הרווח היה דו־צדדי: הציבור קיבל את ההזדמנות לתת גיבוי לנבחריו, ומאידך הנבחרים קיבלו את האנרגיות הדרושות להם כדי להמשיך במהלך הרפורמה. "הרי רוטמן צריך לעמוד יום יום מול הלחצים של השמאל, בכל מקום שהוא הולך מפגינים נגדו, צריך לחלץ אותו משם. הוא צריך את החום הציבורי".
"לא זבנג וגמרנו"
ביום שאחרי ההפגנה המהדהדת קשה להחמיץ את שביעות רצונם של המארגנים, שמהולה אפילו בקורטוב התרגשות. "הרגשנו שמחנה הימין קם לתחייה. יצאנו כציבור בני חורין, שמרים את הראש, זוקף את הגו", אומר בוארון, "הייתה שם אמירה ששזרה את כל הפלגים: אנחנו לא אזרחים סוג ב', לא יגנבו לנו את הבחירות, אנחנו לא מעמד נחות. לא מוכנים לדיקטטורה של המיעוט על הרוב, נמאס לנו! נמאס לציבור הזה שקולו לא נשמע, עברנו עכשיו סזון 2023. אנחנו לא מוכנים לעבור את זה יותר".
במהלך ההפגנה נתניהו הודיע על הקפאת החקיקה. לא הרגשתם אכזבה? שההפגנה נכשלה?
בוארון דוחה מחשבה כזאת מכול וכול. "ראש הממשלה החליט לדחות את החקיקה, וזה כואב לנו, אבל זו רק דחייה. נעשה את הרפורמה תוך קיום הידברות והושטת יד, אבל הרפורמה הזאת תתרחש. לא יודע אם מחר או מחרתיים אבל זה יקרה. מגיע לנו".
לדבריו, האנרכיה שיצר השמאל בחודשים האחרונים גילתה כי הרפורמה דרושה לא רק במערכת המשפט אלא הרבה מעבר לכך. "חשבנו שצריך רפורמה רק במערכת המשפט, אבל מתברר שצריך לעשות אותה גם בעולם הכלכלה, הרפואה, העסקים, צה"ל, האקדמיה, הכול. שינוי מערכת ההפעלה של המדינה היא מהלך מורכב ומסובך, וכשהמנהיגים ניגשים לבצע את זה הם צריכים להרגיש שהציבור תומך בהם. אנחנו נעביר את הרפורמה הזאת, כי אין לנו אופציה אחרת. אחרי 75 שנה הגיע הזמן לבטל את המעמדות בישראל, כמובן תוך מתן זכויות וכבוד למיעוט. אנחנו יוצאים לדרך ארוכה ומפותלת", הוא מסביר מדוע אינו מתרגש מהדחייה, שכן בעיניו מדובר בתהליך חברתי כולל וארוך טווח, "אבל בסוף נגיע ליעד: ישראל חופשית".
קרומבי מחדד את הדברים מהזווית שלו: "אני חושב שההפגנה היא ניצחון ענקי, ואני לא נבהל מההכרזה של נתניהו. הרפורמה לא נעצרה, היא פשוט תתבצע בקצב איטי יותר, גם אם זה יקרה בעוד שלושה חודשים זה בסדר". קרומבי מבקש לדייק במושגים. הוא לא מעוניין בהידברות אלא בהעברת הרפורמה בהסכמה רחבה: "הידברות פירושה לנהל את המדינה ביחד, אבל סליחה – היו כאן בחירות. אנחנו לא מנהלים הידברות עם אנרכיסטים שלא מקבלים את תוצאות הבחירות. אנחנו רוצים להגיע להסכמה רחבה, וזה אומר להעביר את החקיקה ב־70 מנדטים. איך מגיעים להסכמה רחבה? צריך לצאת במהלך הסברתי שיוציא אנשים מהטנטרום שנכנסו אליו נגד הרפורמה. פעולת הריכוך צריכה להיות עליהם ולא עלינו".
בעיני קרומבי, המהלך הבא צריך להיות הגעה אל הציבור הרחב שנשטף תודעתית בשקרי התקשורת על אודות הרפורמה, והצבת התמונה האמיתית מול עיניו, כדי שיצטרף להסכמה על הרפורמה המדוברת. "אני מאלו שממש לא אוהבים את המשפט 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה'. בעיניי זה סמל התבוסה מימי הגירוש. פה צריך לעשות שינוי של 35 שנה, זה לא זבנג וגמרנו. מי שחשב שיהיה מאבק קל שיסתיים בחקיקה במושב החורף, לא הבין את המציאות. לא חשבתי לרגע שישחררו לנו את המדינה בקלות כזאת אחרי שהם שולטים בה עשרות שנים באמצעות בית המשפט. אנחנו צריכים להידבר עם העם, להרגיע את הציבור, להסביר לו את נחיצות הרפורמה, וזה יקרה".
אל המהלך הזה חותרים גופי הימין שארגנו את ההפגנה השבוע. פרט ליעד הבא של הפגנת רבבות לפני מושב הקיץ, שבו צפויה להידון הרפורמה לאחר תהליך ההידברות, מבקשים תומכי הרפורמה לקדם גם מהלך הסברתי רחב שייתן מצע נוח להעברת החקיקה. "התחלנו פה דרך", מדגיש בוארון, "הבנו שבחירות זה לא מספיק. אנחנו ממשיכים עד להשגת היעד".
גם לבן אוליאל מגיע ליל סדר
בימים אלה נמצאים המוני בית ישראל בהכנות קדחתניות לחג הפסח. אבל יש מי שנכון לעכשיו צפוי לחגוג את ליל הסדר לא רק כשאינו בן חורין, אלא גם בתת־תנאים בתוככי הכלא. כבר שבע שנים שעמירם בן אוליאל מציין את ליל הסדר כשהוא בבדידות מוחלטת בתאו. נזכיר כי הרשעתו השנויה במחלוקת בהצתה בדומא הסתמכה על הודאה שנתן תחת עינויים. תנאי ההפרדה הדרקוניים מושתים עליו בימי חג, שבת וחול כאחד, ללא הבחנה. אבל הבדידות היא לא הכול: מבן אוליאל נשללים תנאים בסיסיים, באופן כמעט חסר תקדים לאסירים בישראל, בוודאי – ובלי השוואות כמובן – ביחס למחבלים פלשתינים שהמושג "קייטנה" כבר דבק מזמן בשגרת החיים שמוענקת להם בכלא.
אבל יש מי שלא מסוגלים להמשיך בשלוות נפש בהכנות לחג בידיעה שליהודי אחר נעשה עוול כה זועק. זה התחיל ביוני בן דב, תושב רמת הגולן ועולה חדש יחסית מארצות הברית. לפני כחודש הוא הגה רעיון שיעלה לתודעה הציבורית את מצבו העגום של בן אוליאל. בן דב, כמשתתף בריצות, הציע בקבוצת ווטסאפ של ארגון חוננו, להגיע למרתון ירושלים עם חולצות הדורשות צדק לעמירם וקיום משפט חוזר. ההצעה התפשטה כאש בשדה קוצים, ונגעה בלבבות רבים של אנשים שהקשר היחיד ביניהם הוא המועקה שהם נושאים בעקבות ההרשעה המקוממת ותנאי המאסר הקשים של בן אוליאל. בן דב קיבל פניות בסדר גודל של בין 150 ל־200 ביום, ממי שרוצים ליטול חלק בפעילות למען בן אוליאל.
במרתון ירושלים, לפני כשבועיים, נצפו כמאה רצים עם חולצות "צדק לעמירם". הפעילות הזאת הייתה יריית הפתיחה. סביב היוזמה נפתחה קבוצת פעילים של כ־120 איש מכל רחבי הארץ – חיפה, ירושלים, אזור הדרום, רמת הגולן ויהודה ושומרון, כשלכולם מכנה משותף אחד של תסכול וכאב ממושכים בגלל מצבו של בן אוליאל. אריאל אטינגר מכוכב השחר, ממייסדי הקבוצה, מספר כי ניצבות בפניהם שתי מטרות: המטרה המיידית היא לאפשר לבן אוליאל לחגוג את ליל הסדר הקרוב באגף התורני עם אסירים יהודים נוספים, "כמו שמגיע לכל יהודי לחגוג את ליל הסדר", הוא מדגיש.
עד כה החלו הפעילים בפניות ויצירת לחץ על גורמים שונים כדי לקדם את המטרה: מכתבים בנושא נשלחו לכל חברי הכנסת, כך גם הרבנים הראשיים שנתבקשו על ידם לפנות לנציבת שב"ס, קטי פרי, בדרישה לדאוג לזכויותיו הדתיות של בן אוליאל בליל הסדר. השבוע פורסמה גם עצומה שעליה חתומים רבנים בכירים בציונות הדתית, שמצטרפים לדרישה לאפשר לבן אוליאל לחגוג את ליל הסדר באגף התורני, ובהם הרב דב ליאור, הרב אליקים לבנון, הרב שלמה אבינר, הרב יהושע שפירא והרב דוד חי הכהן. בימים הקרובים צפוי גם קמפיין רשת נרחב בעניין זה. גם קמפיין גיוס כספים למאבק זכה בתוך ימים ספורים להיענות ציבורית יפה. אטינגר קורא למי שליבו חם בנושא להצטרף לפעילות ולתרום מכוחותיו.
המאבק יבקש לשפר גם את תנאי המאסר של בן אוליאל. "זה פשוט לא ייאמן", אומר אטינגר, "לא מרשים לו אפילו לשים תמונה של הבת שלו בתא, שיוכל להסתכל עליה. במפגשים עם אשתו מותר לו לראות אותה רק דרך מחיצת זכוכית, על ביקורי התייחדות בכלל אין מה לדבר. וגם בבת שלו הוא רשאי לגעת רק כמה דקות בסוף ביקור. אין לכך שום סיבה ביטחונית".
מטרה ארוכת טווח היא משפט חוזר לעמירם. "יוני בן דב, שהוא יליד ארצות הברית, אמר לי ששם אין שום מצב שהיו שותקים על הרשעה כזאת, שמסתמכת רק על הודאה בעינויים. אלה דברים שקורים במדינות כמו צ'ילה. לא ייתכן שלא יהיה ליהודי משפט צדק". אטינגר מודע לכך שבית המשפט העליון כבר דחה את בקשת הערעור, אבל סבור שיש להפעיל לחץ ציבורי כדי להניע את הנושא שוב. "יש דברים שגם כשהמציאות טופחת על פניך – אתה לא יכול לשתוק. לא ייתכן שיהודי ישב בצינוק על סמך הודאה שהוצאה בעינויים".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***