שלושה חודשים לאחר ששר המשפטים יריב לוין הכריז על הרפורמה במערכת המשפט, השבוע כשלה הקואליציה בהעברת סעיף הדגל שלה ושלחה את הרפורמה להקפאה עמוקה.
באופן רשמי בקואליציה מדברים על הקפאה זמנית לצורכי הידברות עם האופוזיציה בבית הנשיא, אך רבים בקואליציה מאמינים כי הסיפור נגמר, והשינויים במערכת כבר לא יתרחשו בקדנציה הזאת.
הדרך לקריסת הרפורמה הייתה ארוכה, אך נקודת המפנה התרחשה בחמישי שעבר, כאשר החלו להגיע הדיווחים כי שר הביטחון שוקל לצאת בקריאה לעצירת החקיקה בשל מכתבי הסרבנות של טייסים במילואים. הנאום, שנדחה לבסוף מיום חמישי שעבר למוצאי שבת, יצר את כדור השלג שהוביל למהומות ענק ברחובות ביום ראשון, לאחר הודעת ראש הממשלה נתניהו כי החליט להעביר את שר הביטחון גלנט מתפקידו. יש לציין שעד לכתיבת שורות אלה ביום רביעי, גלנט עדיין משמש שר הביטחון בממשלת ישראל.
בזמן שרחובות ישראל בערו, גם בקואליציה היה כאוס. ההודעה על פיטורי גלנט יצאה בשעה תשע בערב בדיוק. דקות ספורות קודם לכן קיבל שר הביטחון את ההודעה מנתניהו בפגישה שבה אמר ראש הממשלה כי איבד את אמונו בו. בזמן שיצאה ההודעה כבר היו ראשי הקואליציה במשרד ראש הממשלה, לקראת סדרת שיחות קדחתניות בנושא ההצבעה על הרפורמה, שנועדה להתחיל ביום שני.
אלא שאז פרצו המהומות של מתנגדי הרפורמה, שכללו ניסיון פריצה לבית ראש הממשלה ברחוב עזה, שמשמש כמעון הרשמי בזמן שהבית בבלפור בשיפוצים, הבערת נתיבי איילון, הריסת אתרי בנייה, והחלטה של ההסתדרות להשבית את המשק ביחד עם ראשי התעשיינים. ביום שלישי השבוע חשף מיכאל שמש ב'כאן 11' הקלטה של יושב ראש ועד רשות שדות התעופה, פנחס עידן, שבה הודה עידן כי ההשבתה המיידית של נתב"ג, שעליה הכריז בעודו על הבמה, ובכך הביא לביטולי טיסות ולהפסדי ענק הן לחברות התעופה והן למזמיני הטיסות - הייתה בלתי חוקית.
את כל האירועים הללו ראו ראשי הקואליציה, ובאותו רגע הבינו כי התקווה להעביר את הרפורמה עד סוף המושב נגוזה. בשיחות השתתפו בין היתר השרים לוין, סמוטריץ' ובן גביר, וגם דרעי וגפני לקחו בהן חלק. הדיונים במשרד ראש הממשלה נמשכו עד ארבע לפנות בוקר, ולמעשה עד שהמהומות ברחובות נרגעו. המשתתפים החליטו לשבת שוב בבוקר ולהכריע אם להעלות את החוק לקריאה שנייה ושלישית.
במשך כל הימים שקדמו לשני בבוקר התנופפה חרב ההתפטרות של השר יריב לוין מהממשלה אם החקיקה תיעצר. גורמים שונים אף טענו השבוע כי לוין הוא הסיבה להודעה על פיטורי גלנט, הודעה שהייתה הטריגר לקריסת הרפורמה. אך בלילה שבין ראשון לשני חל מפנה, ולוין הבהיר כי הוא אינו מתכוון להתפטר גם במקרה שהחקיקה תוקפא, ולמעשה אפשר לנתניהו להחליט על הקפאת הרפורמה.
צריך להדגיש: ההחלטה של לוין שלא להתפטר אין פירושה שהוא תמך בדיונים בהקפאת החקיקה. האמת הפוכה. מגורמים שהיו בשיחות עולה כי לוין, יחד עם שאר השותפים הבכירים, התנגד ככל יכולתו להקפאת החקיקה, אך יחד איתם החליט שלא יפיל את הממשלה, שכן הוא ראה בכך צעד חסר תוחלת.
מאזן הכוחות בתוך ישיבת ראשי הקואליציה נטה בבירור להמשך החקיקה. בעמדה הזו החזיקו כל השותפות הקואליציוניות. ההחלטה הראשונית שהתקבלה בישיבה הייתה לבדוק אם יש 61 אצבעות לחקיקה. לכל המעורבים באירוע היה ברור כי כל ארבע השותפות יצביעו בעד חוקי הרפורמה, והחשש הגיע מתוך הליכוד עצמו. כך הוחלט ללכת למהלך של ספירת ראשים בליכוד, על מנת לוודא שאכן יש 61 אצבעות בעד המהלך. יש לציין שסביר להניח שרוב רגיל להעברת החוקים היה בכל מקרה, אך בקואליציה רצו שהחוקים הללו יעברו ברוב של 61, כלומר בתמיכת רוב חברי הכנסת.
סופרים ראשים
בשלב זה התפצל ציר האירועים לשני חלקים. החלק הראשון היה המהלכים שהתרחשו בתוך הליכוד, והחלק השני היה מה שהתרחש בתוך עוצמה יהודית. דווקא החלק השני היה זה שהציבור נחשף אליו יותר בשעות ההן, אם כי לא לתמונת האירועים המלאה. בזמן שהוחלט בישיבת ראשי הקואליציה על הקפאת החקיקה, החליט השר בן גביר להודיע כי הוא אינו בטוח שיוכל להעביר את ההחלטה הזאת במפלגתו. כפועל יוצא, לא ברור שיוכל להישאר בקואליציה. כשנתניהו ניסה להבין מבן גביר מה המשמעות של מהלך שכזה, התשובה שקיבל הייתה מעבר לתמיכה מבחוץ מצידה של עוצמה יהודית.
נתניהו הסביר לבן גביר שמהלך כזה פירושו הפיכת הממשלה לממשלת מיעוט, ותחילת פירוקה לקראת הליכה לבחירות, ולכן ביקש מבן גביר שישקול שוב את צעדיו. בינתיים, בקרב חברי הכנסת של עוצמה יהודית נערכו דיונים נרחבים כיצד לפעול. קולות אחדים במפלגה הבהירו כי מבחינתם אין שום סיבה להישאר בקואליציה, והגיעה העת לצאת ממנה. הדברים האלה נאמרו לא רק על רקע הקפאת הרפורמה, אלא גם על רקע הסקרים של השבועות האחרונים, שמצביעים על היחלשות מתמדת של עוצמה יהודית.
במהלך השעות ההן התייעץ בן גביר גם עם הרב דב ליאור, שטען כי פרישה מהקואליציה תהיה מתנה למחנה השמאל, ורק תפגע בימין. עם המסר הזה חזר בן גביר לחברי מפלגתו, והתקבלה ההחלטה להישאר בקואליציה, אבל בשני תנאים: התנאי הראשון, שהוא התנאי הרשמי של כל השותפות, היה סיום הליכי החקיקה בכנס הקיץ גם אם לא תושג הסכמה. התנאי השני היה הקמת המשמר הלאומי - סוגיה שסוכמה במסגרת ההסכמים הקואליציוניים ומוסמסה עד היום. בשעה שש בערב הושגו ההסכמות הללו, והשר בן גביר יצא בהודעה על הקפאת הליכי החקיקה.
בתוך הליכוד החל ניסיון של תומכי הרפורמה המובהקים להשיג את חתימות חברי הכנסת של המפלגה כדי לראות אם הם יצביעו בעדה. נתניהו הסכים לתת למהלך הזה צ'אנס, אך ככל שנקפו השעות התברר שמצבה של הקואליציה קשה. מלבד גלנט ואדלשטיין, שהיו צפויים להצביע נגד הרפורמה, גם חבר הכנסת אלי דלל תכנן שלא לתמוך בהצבעה. כך נותרה הקואליציה תלויה בהחלטתו של דוד ביטן, שבמשך שבועות ארוכים הביע את מורת רוחו מהחוק. בשלב זה הבינו ראשי הקואליציה כי גם אם יביאו את החוק להצבעה הוא ייפול, ולכן עליהם לסגת מהעברתו בשלב זה.
כמה מהם עוד קיוו כי הפגנת הימין, שהצליחה מעל למצופה, תוביל לשינוי של הרגע האחרון, והפצירו בנתניהו לחכות עם הצהרתו לאחריה. אך נתניהו החליט להודיע על הקפאת החקיקה קודם לכן, זמן קצר לאחר פתיחת המהדורות.
רוב חברי הכנסת של הליכוד שהתנגדו להקפאת החקיקה החליטו לגזור על עצמם שתיקה תקשורתית. חלקם הודיעו שהם אינם מסכימים עם החלטת ראש הממשלה, אך מעניקים לו גיבוי, ואחרים נמנעו גם מזה. בין היחידים שהיו מוכנים להתראיין על כך נמצא חבר הכנסת אריאל קלנר.
"אני יכול להגיד לך שאני מאוכזב מאוד", הוא אומר ל'בשבע'. "כמי שחבר בוועדת החוקה, השתתף באין־ספור דיונים על חוקי הרפורמה והכניס לתוכה כמה וכמה הסתייגויות, הייתי רוצה שהיא תעבור עוד במושב הזה. לצערי זה לא קורה. מה שמנחם אותי הוא הידיעה שעשיתי מה שיכולתי כדי שהרפורמה תעבור ונחזיר את הדמוקרטיה לציבור הישראלי".
נתניהו אכזב אותך במהלך הזה?
"תראה, לשמחתי אין לי האחריות לנהל מדינה. הוא אחראי עליה ועל תושביה. הוא קיבל את ההחלטה, ואני סומך עליו ועל המנהיגות שלו. אני אנסה להמשיך להוביל לתיקון המערכות בישראל".
מתי הבנת שהאירוע נגמר? שלא תהיה חקיקה בכנס הזה?
"כשהתחילו השמועות בלילה שבין ראשון לשני הבנתי שלשם זה הולך. ניסינו לעצור את זה, אבל הבנו שבסוף זה נמצא בידיים של ראשי הקואליציה. אומנם חשבנו שאולי ההפגנה תשנה משהו, אבל לצערי היא לא שינתה. בכל מקרה טוב שהיא התרחשה, וצריכות להיות עוד הפגנות כאלה. הציבור שלנו גם צריך להשמיע את קולו ברחוב. בקלפי קולנו לא נספר, אלא נרמס על ידי כוחות אדירים שלא בוחלים באמצעים כדי לבטל את הבחירה הדמוקרטית של רוב הציבור. לכן חשוב להמשיך ולהפגין".
אתה מצליח להבין למה הרפורמה נפלה?
"כן. לא שיערנו את עוצמת הכוחות שנתמודד מולם, עם חבורת אנרכיסטים שמוכנה לשרוף את המדינה, העיקר שלא ייגעו בהם. חבורה של אליטות שבחרו להוציא את דיבתנו בעולם משל היו ה־BDS, הציתו את הרחובות והובילו לסרבנות. אנחנו באמת ותמים האמנו שאכפת להם מהמדינה, אבל מסתבר שלא זה המצב".
הקואליציה בהתנהלותה לא אשמה בעיניך בנפילת הרפורמה?
"ודאי שכן. עשינו טעויות, ולא מעט. עכשיו אנחנו צריכים לתקן אותן כדי שנוכל למלא את דרישתו של הציבור שבחר בנו, שהוא רוב מדינת ישראל".
רצים בלי הסבר
ההכאה על חטא של קלנר קרובה להיות קונצנזוס בשורות הליכוד. כשמנתחים את הסיבות לקריסת הרפורמה צריך לחלק אותן לשני טורים. הראשון הוא התנהלות המתנגדים, הן ברחובות והן במוקדי השליטה השונים. השני, והחשוב לא פחות, הוא התנהלותה של הקואליציה, שהרבתה לטעות לאורך הדרך.
רוב הגורמים בקואליציה ששוחחנו איתם מצביעים על המחסור בהסברה כגורם הראשי לכישלון החקיקה. מקדמי הרפורמה, ובמיוחד לוין ורוטמן, היו בטוחים כי הציבור כולו שולט לפרטי פרטים במצב המשפטי היום בישראל ומבין מה יהיה לאחר הרפורמה ולמה הגענו לשלב שבו היא נדרשת. התקציב לקמפיין ההסברה, כפי שנחשף ב'ישראל היום', עמד על אלפי שקלים בודדים, ללא מערך מסודר, והתבסס על הצוותים של לוין ורוטמן בלבד. כל זה בזמן שמולם נמצאת מערכת משומנת למדי שניהלה קמפיין מוצלח במיוחד.
דוגמה לבעיה הזו בתפיסה נמצאת בראיונותיו השונים של שמחה רוטמן, שבכל פעם שנשאל מדוע צריך את הרפורמה, הפנה לספריו בנושא. גם יריב לוין שגה בטעות הזו, כאשר היה סבור שראיונותיו הארוכים בפודקאסט של גדי טאוב או אצל שאול אמסטרדמסקי ב'כאן 11' מספיקים כדי להסביר את הצורך ברפורמה. שתי הדמויות ספגו ביקורות רבות בתוך הקואליציה בימים האחרונים, ולוין ספג ביקורת דומה גם בקבוצות הפעילים של הליכוד.
דבר נוסף שבלט לאורך כל החודשים האחרונים הוא הריצה קדימה. ארבעת הסעיפים שתוכננו מראש הוגשו בבת אחת, והובילו לדיונים על גבי דיונים בכל החוקים. אלא שמדובר בשורה של שינויים דרמטיים במערכת, והאסטרטגיה להעביר את כולם בבת אחת התבררה כטעות קשה.
לאורך הדרך היו אזהרות. רבים ניסו להזהיר את רוטמן ולוין כי כדאי להאט את הקצב, להעביר כל דבר בנפרד ובהדרגה, ובכך להפחית את הפחד הציבורי מפני הרפורמה. הם, לעומת זאת, חששו משני גורמים שיובילו לכך שלא יתבצע שום שינוי. הראשון, כפי שנחשף בימים האחרונים, הוא החשש של לוין כי ייתפר לו תיק, כמו שנעשה בעבר לשרי משפטים שניסו להוביל שינויים במערכת. החשש השני היה שנתניהו, שלאורך השנים התנגד נחרצות לכל שינוי במערכת המשפט, ימסמס את קידום הרפורמה. לבסוף דווקא הריצה קדימה בכל החזיתות בה בעת הגבירה את עוצמת המחאה, עד כדי קריסת המהלך כולו.
פרט לשתי הסוגיות האלה, שהיו טעויות טקטיות בהובלת הרפורמה, היה גם כישלון אסטרטגי של הממשלה. שורה של חוקים פרסונליים שנועדו לשרת בעיקר את נתניהו ודרעי הועברו או הוצעו במהלך שלושת החודשים הראשונים של הממשלה, תדלקו את המחאה ועזרו לצייר את הרפורמה כאילו נועדה לשרת את נתניהו ואת דרעי בלבד. כך היה עם 'חוק דרעי 1' ו'חוק דרעי 2', וכך גם עם חוק המתנות שנועד לאפשר לנתניהו לקבל את הכסף שהעביר לו בן דודו המנוח לצורכי משפטו. כל החוקים הללו נגנזו לעת עתה, אבל לא לפני שיצרו את הנזק התדמיתי לקואליציה בכלל ולרפורמה המשפטית בפרט.
מקום של כבוד מפוקפק מקבלת בהקשר הזה מפלגת ש"ס, שאחראית על כמה חוקים בנושאי דת שהוגשו לכנסת. בראש נמצאים שני חוקים: החוק הראשון נועד להוסיף כיתוב דתי לשטרות בנוסח דומה לנוסח האמריקני: "בה' אנו בוטחים". החוק השני חולל סערה גדולה הרבה יותר. הכוונה כמובן לחוק הכותל, שרצה לגזור מאסר של חצי שנה על נשים שיגיעו בלבוש לא צנוע לדעת הוועדה הרבנית שתקבל את הסמכויות בחוק. מיותר לציין את ההד ששני החוקים האלה עוררו, כשהעלו את טענות 'מדינת ההלכה'. המנגנון הקואליציוני הישראל דאג להוריד את שני החוקים הללו מהפרק.
נזק גדול נוסף לרפורמה הגיע דווקא מחברי הכנסת של הקואליציה, שהתראיינו לתקשורת בחוסר זהירות מופגן. הבולטים ברשימה היו השרים קרעי, דיסטל־אטבריאן ואמסלם מהליכוד, השר סמוטריץ' בהתבטאויותיו בנוגע לחווארה ולפלשתינים, חברת הכנסת גוטליב ושלל חברי עוצמה היהודית, במיוחד צביקה פוגל ואלמוג כהן. הקריאות שלהם נגד המוחים או בסוגיות שאינן קשורות ישירות לרפורמה אלא לאירועי השעה הגבירו את גובה הלהבות, והקשו לנהל את הדיונים בשקט.
הטלת האשמה בכישלון העברת הרפורמה על הקואליציה לבדה, יש בה משום חוסר צדק, שכן את החיצים העיקריים יש להפנות, כפי שאמר קלנר, אל ראשי המתנגדים. בראשם נמצאים הטייסים, שיצאו בקמפיין סרבנות אם הרפורמה תעבור. עבור החברה הישראלית מדובר בנשק יום הדין, והטענות המרכזיות נגד גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי הן על כך שלא עצרו את התופעה בראשיתה, אלא נתנו לכדור השלג הזה להתגלגל.
אל אלה יש להוסיף את הפוליטיקאים מהאופוזיציה. מרוב אירועים המילים הבאות כבר נשכחו, אך לאחר סגירת ההסכם הקואליציוני בין הליכוד לנעם אמר יושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד את הדברים הבאים: "אם אתה חושב שמה שאמרתי בימים האחרונים הוא המרדה, יש לי חדשות בשבילך, עוד לא ראית כלום. רק התחלתי". את המסר הזה הקואליציה לא הפנימה בזמן.
נוסף לאלה הגיע גם נאומה חסר התקדים של נשיאת העליון חיות, שבו טענה כי הרפורמה היא למעשה "מתקפה שלוחת רסן על מערכת המשפט, משל הייתה אויב שיש להסתער עליו ולהכניעו. זו תוכנית לריסוק מערכת המשפט. היא מיועדת להנחית מכה אנושה על עצמאותה ואי־תלותה של הרשות השופטת ולהפוך אותה לרשות שותקת".
התגייסות מערכת המשפט כולה והמערכת האקדמית, לצד השיח שקידמה האופוזיציה, התמיכה המוחלטת כמעט של גופי התקשורת וההובלה של חברות ההיי־טק, הטייסים וגורמים נוספים, הם שיצרו את הכוחות שקלנר דיבר עליהם קודם לכן. עכשיו, הוא טוען, הימין יצטרך להתמודד מול הכוחות הללו.
"מדובר בחבורת אנשים שחושבת שהכול כשר במטרה לשמר את הכוח שלה. הם מוכנים לשרוף, פיזית, את הרחובות, להפסיק להגן על מדינת ישראל, להקריס את הכלכלה שלה ולהסית נגדה ברחבי העולם", הוא אומר. "בעבר הם היו האליטות המשרתות, והם היו ראויים לכבוד שקיבלו. בתקופה האחרונה, ובמיוחד בשבוע האחרון, המסכות הוסרו. הם לא ראויים יותר לטיפת כבוד מהחברה הישראלית. הם לא ראויים יותר להיות אליטות. הם חושבים שהציבור צריך לשרת אותם. למדנו מול מי יש לנו עסק, ואין לנו אפשרות להתעלם מרצון הציבור לחיות במדינה דמוקרטית שבה הציבור יכול לקבוע את גורלו. לצערי נצטרך להיאבק בגורמים האלה שמוכנים לפרק את המדינה. רוב הציבור רוצה להישאר כאן יחד, ולחלק גדול בקרב המתנגדים יש חששות שאנחנו צריכים לתת להם מענה, אסור להתעלם מהם. עשינו בנושא הזה טעויות, אבל זה לא המצב מול חבורת הטייסים, הרמטכ"לים ושאר שורפי האסמים".