הרפורמה המשפטית הוקפאה ולא ברור באיזה פורמט היא תחזור אלינו ומתי תתבצע. נכון, נוצר כאן משבר לאומי חריף וקרע שייקח לא מעט זמן לתקן. נכון, יש כאן מיליוני בוחרי ימין מתוסכלים שמשוכנעים כרגע שהם אזרחים סוג ב, ומנגד, רבים מהמתנגדים לרפורמה שחוששים מפגיעה בזכויות האזרח שלהם.
אבל יש כאן שלוש נקודות חיוביות, ומשמעותיות במיוחד. הראשונה, היא ההבנה שחלחלה לתודעה שמה שהיה לא יהיה עוד. חצי ויותר מאזרחי מדינת ישראל לא יסכימו למשפטיזציה שעברנו בעשורים האחרונים, הם ידרשו לתקן את המצב ויעמדו על זה, ואם צריך, גם הם יודעים לצאת לרחובות בהמוניהם ולהכתיב לנבחרי הציבור שלהם את דעתם. רוטמן ולוין אמנם ניצבים בפרונט, אבל מאחוריהם עומדים 2.3 מיליון בוחרים.
הנקודה השנייה, היא שובו של נתניהו. במשך חודשים ארוכים היה נדמה שראש הממשלה נותן לאחרים להוביל אותו, הכותרות הסבירו שהוא נסחט על ידי שותפיו, נשלט על ידי שריו. לא עוד. ביבי חזר ובגדול. הוא העמיד את היועמ"שית במקומה, חיסל במהירות את האיום שהציב לו גלנט, הכריח את הרמטכ"ל להתייצב נגד תופעת הסרבנות, ולסיום, קיבל גם החלטות קשות, על אף דרישות שותפיו, וגם התייצב פעמיים בפני הציבור כדי להסביר, לנמק ולהרגיע. או כלשונו, נתניהו "נכנס לאירוע".
הנקודה השלישית, והיותר חשובה, היא עצם הישרדותה של הקואליציה, אחרי שעמדה במבחן האולטימטיבי, אולי הקשה ביותר שהיא עשויה לעבור בכל שנות קיומה המיועדות. משבר שכולל כמעט קרע לאומי, הפגנות ענק, רדיפה אישית ואלימה של שרים וח"כים, מהלך מפתיע ומביך של שר הביטחון ופיטוריו, מתיחות וכמעט קרע בין מפלגות הקואליציה, ואיומי התפטרות ברקע של שר המשפטים. אם הקואליציה שרדה את המשבר הזה ונשארה בשלמותה (למעט גלנט, לפחות לעת עתה), אזי היא כנראה תצליח להתמודד עם כל משבר אחר.
וזה אולי הדבר החשוב ביותר, כי בסופו של דבר, את הרפורמה אפשר להעביר בכנס הקיץ, ואפשר לפצל אותה לשלבים, ואפשר לשנות ולהוסיף ולגרוע. אבל אם נאבד את ממשלת הימין שהושגה כאן בקושי רב אחרי חמש מערכות בחירות, אזי הכל ירד לטמיון. אף אחד לא ידון על רפורמה, ואם חלילה תקום כאן קואליציה כמו זו שקמה לפני פחות משנתיים, נחזור להתעסק בפינוי אפשרי של יישובים, בחוק האזרחות, בצירוף רע"מ לקואליציה, ובניסיון נואש לשכנע את הסילמנים והאורבכים התורניים להפיל אותה.
מצד שני, דווקא האופוזיציה, שרשמה את ההישג הגדול ביותר שיכלה לייחל לו – אחרי תבוסה מביכה בקלפי, הצליחה להתלכד, להוביל מאבק ציבורי, להתרומם בסקרים ולבסוף גם להכניע את הממשלה ולגרום לה לסגת באופן זמני, דווקא היא מראה כעת סימני התפוררות וחולשה.
אפשר לזהות שלושה ראשי חץ מסתמנים בתוככי האופוזיציה: ראש החץ האחד של אלו שמבחינתם הפלת נתניהו היא היעד היחיד, ובהם חלק ממובילי המחאה, לצד ראשי מפלגות כמו מיכאלי וליברמן. ראש החץ השני של אלו שחותרים להשיג הסכמות ולהרוויח אלקטורלית ותדמיתית, בראשות בני גנץ. וראש החץ השלישי שמתנדנד בין שתי האופציות, בהובלתו של יאיר לפיד, שנוקט גישת כבדהו וחשדהו. אם יראה שהסנטימנט הלאומי נוטה לעבר גנץ, הוא ינסה לתפוס הובלה על מהלך האחדות והפיוס, אם יראה שהמחאה גוברת, יחבור למיכאלי ושות'.
וצריך להתייחס גם לצוות המו"מ שנשלחו לבית הנשיא: בעוד הליכוד מפגין רצינות ושולח דמויות עם ניסיון ושייכות לנושא, כמו פרופ' אינהורן, ד"ר בקשי, מזכיר הממשלה עו"ד יוסי פוקס והשר דרמר, שבאמתחתו תואר ראשון לפילוסופיה ומדעי המדינה מאוניברסיטת אוקספורד, האופוזיציה בוחרת לשלוח פוליטיקאים. וגם כאן ניכר ההבדל – אם אצל גנץ מדובר במשלחת מקצועית בחלקה וכזו שמסוגלת לקיים דיון רציני ומעמיק, הרי שלפיד ומיכאלי שלחו דמויות כמו אלהרר וקריב, במה שמסתמן כניסיון לשחזר את הצווחות והעימותים מדיוני ועדת החוקה. ככה לא יוצרים הידברות.
אברהם (אבי) גרינצייג הוא יועץ אסטרטגי ופרשן פוליטי