אחד המשפטים המוטחים מדי פעם בשומרי התורה הוא: "אתה רוצה לחזור לימי הביניים?" כלומר, התורה מיושנת. כוונת הטוענים היא בעיקר למאות ה־14-12, כשאירופה הנוצרית סבלה ממלחמות, מאמונות תפלות וממחלות שהפילו חללים רבים. אבל הנה משפט אחר, הפוך לחלוטין, המוטח אף הוא בשומרי התורה: "הלוואי שהיו לנו היום רבנים כמו בתור הזהב בספרד: רבי שמואל הנגיד, רבי יהודה הלוי, הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א ועוד". כמובן, הגדולים הללו חיו באותן מאות הקרויות ימי הביניים... האמת היא שבאותם ימים גם בצרפת ובגרמניה חיו ויצרו גדולי האומה: רש"י, רבנו תם, בעלי התוספות, רבי מאיר מרוטנבורג, הרא"ש, הטור, רבי ישראל איסרלן (תרומת הדשן), מהרי"ל ועוד. ובכן, אולי דווקא כדאי להתגעגע לימים ישנים וטובים אלה?
על הטעות שבהשוואת ההיסטוריה שלנו למתרחש בעולם שסביבנו כבר הצביע הראי"ה (אדר היקר ד), וכאב את ההשפלה השקרית כלפי הדורות הקודמים, בעוד שאנו יודעים בבירור שההיסטוריה היהודית מתנהלת בכיוון הפוך, ומתוארת בכותרת "ירידת הדורות". דווקא בימי קדם היו לנו נביאים גדולים, משוררים גדולים, הוגים, גדולי עיון והלכה, והשפעה בין־לאומית מוסרית ורוחנית. הם נסעו בסוס ועגלה וקראו לאור מנורות שמן, אך קדמה טכנולוגית אינה בהכרח קדמה מחשבתית, מוסרית ורוחנית.
אנו מתגעגעים לעבר ומבקשים "חדש ימינו כקדם". ובצדק, הלא לא ניתנה תורה להידרש אלא לאוכלי המן, והקב"ה נשא אותנו על כנפי נשרים דרך המדבר הגדול והנורא כששכינתו חופפת עלינו. אלא שבהתגלות הראשונה למשה, הבורא מציג עצמו בשם "אהי־ה אשר אהי־ה", לשון עתיד דווקא. זה אחד משבעה שמות שאינם נמחקים. הארת העתיד היא שזרחה בעבר, והולכת ומושכת אותו דרך ההווה עד שיגיע אליה. הפוך לגמרי ממה שיש הסבורים, כאילו התורה נדרשת כל העת להתאמתה להווה, ל"עדכון". אומנם "דיבר הכתוב בהווה", והדוגמאות הטכניות – שור נוגח ומזיק – נאמרו לפי המצב שהיה, אך העיקרון נצחי הוא, ויש ליישם אותו במציאות משתנה. זו משמעותה העמוקה של נצחיות התורה, וכפי שהגדיר הרמב"ם, "שזאת התורה לא תהא מוחלפת".
חזון העצמות היבשות
כך מסביר הראי"ה (אורות התחיה, ג) את מהלך התחייה בימינו. אכן, ערכנו, כמו גם ערך מעשינו, קטן יחסית אל מול הגודל של העבר והעתיד. אך יש להעמיק ולזהות בהווה את שניהם, שהרי לא נוכל לקשור את העבר לעתיד בלי לעבור דרך ההווה. תפיסה עמוקה כזו נותנת עצמה אדירה לכל הנעשה, למרות קטנותו הנוכחית.
תיקון החברה, שהיה בזמנו, בימי המהפכה הקומוניסטית, הנושא החם ביותר, מקבל אף הוא את הכיוון העמוק מתוך הארת העתיד שלנו. הראי"ה משרטט ביד אומן ובתיאור מרהיב ומלא רגש וגעגוע את המבנה החברתי שלנו. הוא איננו נובע מהמאוויים הגשמיים, שלעולם יביאו לשנאה ומריבות, אלא מכוחה של שכינה השרויה בתוכנו. זו באה לידי ביטוי בולט במצוות התלויות בארץ ובמקדש, בהופעת הנבואה ובסדרי הממלכה. הם קובעים את המבנה, ההיררכיה, ובעיקר – את המקום הראוי לכל חלק בחברה, כשהוא "חכם המכיר את מקומו" ואינו פולש לרשותו של אחר. החלק העמל והיצרני מפריש מהונו להחזקת העניים – לקט, שכחה, פאה, צדקה ועוד. הוא גם מפריש תרומות ומעשרות לקיומם של אנשי הקודש שמאירים את דרכנו. המלך דואג לסדרי המדינה, ולצד השופטים והסנהדרין, דן ושופט צדק. הנביא מרומם את העם בנבואתו, ומנחה את המלך בענייני ציבור, ואף גוער בו כשהוא מקלקל את דרכו. רק כך נוצרת הרמוניה במבנה הלאומי.
לכאורה זו נראית פנטזיה עתידית, אך אין לראות את העתיד כמין "קפיצה" שאינה תלויה במה שאנו עושים בהווה.
"העתיד איננו פוסק מלתבוע את תפקידו מן ההווה, וההווה מתמלא עניין כפי ידיעתו שהעתיד נזקק אליו, [הוא] איננו נעשה בזה רק בטל אל העתיד, כי אם הוא מתמלא על ידי זה בכל צביונו ועצמו, וההכללה בתוך שאיפת העתיד ורום מעמדו מוסיפה לו עדנה וגבורה חיה. לכן מלאי חיים הם לנו הזיכרונות האצורים בזכר שאנו עושים, על פי המסורת ועל פי תיקון סופרים... לכל המצוות התלויות בארץ" (אורות התחיה ה).
לפחות שלוש פעמים ביום, בברכה השנייה בתפילת העמידה, אנו מביעים את אמונתנו בתחיית המתים. ברכה זו סמוכה לחתימת ברכה ראשונה המסיימת "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". אין זו סמיכות פרשיות בלבד. כבר יחזקאל הגדיר את שיבת ציון העתידית כתחיית המתים ב"חזון העצמות היבשות". אנחנו זוכים לראות בפלא הזה של עצמות יבשות שמתחברות – גם אם תוך כדי חריקות צורמות – "עצם אל עצמו". גאולת הכלל והפרט היא חלק מהתהליך הכללי של גאולת העולם מקללת המוות שבעקבות החטא הקדמון. אמונה זו בתחיית המתים היא הכרחית ואינטגרלית להארת ההווה, למרות ריחוקו ממנה. היא השורש לתיקון האישיות הפרטית ותיקון החברה כולה.
"אורו של משיח, האושר העליון בחיי החברה והכלל, בצירופו העמוק אל האושר הפרטי, מחובר הוא עם האושר וההצלה המוחלטת של כל היש בתחיית המתים. לגודל העתיד הזה מוכרחת כל עין לצפות... האמונה העליונה... נותנת את האומץ ומפתחת את החוב העמוק לאשר את החיים כולם וכל הפרטים שבהם, מעומק ראשית עד עומק אחרית, לאותה השאיפה המאושרת" (אורות התחיה כ).
במילים אחרות, אנחנו "חתומים" על שאיפת האושר לכל העולם במובן העמוק והרחב ביותר – גאולה מכל הצרות, ובראשן צרת המוות. במידה מסוימת, לכאורה זה נראה תלוש מהמציאות, אבל אפשר לראות את התקדמות ההיסטוריה לקראת אושר זה בגאולת ישראל השב לארצו בדורות האחרונים, שהיא גם גאולת הפרט שסבל מדיכוי, השפלה ורדיפות בכל התפוצות. אומנם טרם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה, אך התקדמנו מאוד מהמצב האומלל שבו היינו עד הקמת המדינה. גם אומות העולם מתאמצות לצעוד בדרכי שלום, ולשם כך ייסדו את האו"ם, שפסוקי ישעיהו הנביא חרוטים על קירותיו. אומנם ארגון זה רחוק מלבצע את תפקידו כהלכה, אבל איננו מזלזלים בשום מהלך שבא לגאול את העולם משפיכות דמים בידי אדם.
היכן הוא האור?
וכאן הבן שואל – האומנם התחייה הלאומית־חילונית קשורה למהלך נשגב זה? היכן הוא אור הגאולה? בתשובה לשאלה חשובה זו כדאי להזכיר לעצמנו שגם ביציאת מצרים המלאכים קטרגו עלינו כשעברנו בים סוף: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה – מה נשתנו אלה מאלה?"
הראי"ה, שראשו היה בשמיים ורגליו נטועות היטב בארץ, מתאר בלשונו הציורית את הפער בין מה שרואות עינינו לבין המתרחש מתחת לפני השטח:
"קמה באחרית הימים תנועה חרישית... מלאה ניגודים וסתירות, מלאה אורות ומחשכים, וחושבת לחתור אל החוף לישועת ישראל... רבים ממחזיקיה של אבוקת אודים קטנה זו בגדו לכאורה באותה האורה הגדולה... אבל ישועתם של ישראל תמיד היא ישועת ד'... וכאשר 'פדית ממצרים גוי ואלוהיו', כן היא כל ישועה".
דווקא תנועה זו, המבצעת את תחיית האומה בארצה, ומממשת את חזון התורה והנביאים – פנתה עורף לאמונה ולתורה. למרות זאת, אין לנתק בין עם ישראל וישועתו ובין ישועתה של השכינה. לא זו בלבד, אלא:
"בתוך החלקה המעשית העלובה, החרבה מכל לשד עליון, ייפתחו נהרות רחבי ידיים לאורו של משיח, לתיקון עולם... עם הצפייה שממעל לכל צפיות, הסרת המוות ומארתו... אותו המוות המעשי שידי אדם יוצרות אותו באיוולת ורשעה ואחריה... רוח הטומאה יבוער מן הארץ ובילע המוות לנצח. אם תדמה לנו הדרך דרך רחוקה, אל ניבהל. רק היא קרובה היא. רק האחיזה באותו הקו הארוך מגבירה את הכול ומכשרת את הכול" (אורות התחיה כ).
מכאן, כי רק אנו מסוגלים להנהיג את ההתפתחות המוסרית והאמונית של העולם, מכיוון ששורשינו נעוצים בעתיד הגדול המאיר לפנינו מתחילת יצירתנו לעם ועד אחרית הימים. כשנמזוג את כוסו של אליהו, המבשר את העתיד, ונאמר אחר כך את רובו של ההלל, וגם הלל הגדול – נציין את המשכיות הגאולה, ממצרים ועד העתיד המזהיר, וכניסוחו של הראי"ה:
"הגאולה נמשכת היא והולכת. גאולת מצרים וגאולת העתיד השלמה היא פעולה אחת שאינה פוסקת... משה ואליהו גואלים הם לגאולה אחת, המתחיל והגומר... ורוח ישראל מקשיב הוא את קול התנועות של פעולות הגאולה" (אורות, ישראל ותחייתו, כח).
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***