1
יום שני השבוע, ה' בניסן תשפ"ג, ייזכר כיום שבו מדינת ישראל ומוסדות השלטון הנבחרים שלה נכנעו לפרוטקשן. איומי הטייסים, אנשי הסייבר ובוגרי הסיירות הכניעו תחילה את שר הביטחון יואב גלנט. יולי אדלשטיין ודוד ביטן הצטרפו אליו, ובסוף גם נתניהו הוכרע.
לא ברור מה השתנה בין ראש הממשלה הנחרץ של יום ראשון, שהודיע על פיטורי שר הביטחון והמשך הרפורמה, לנתניהו של יום שני שהתקפל והודיע על השהיית החקיקה. האם הוא הגיע למסקנה שגלנט צודק ואין ברירה אלא להיכנע לחרב המונפת של סרבני השמאל, שאיימו להותיר את מדינת ישראל חסרת הגנה? האם התברר לו שהסיפור לא ייגמר בגלנט, וספק אם יישאר רוב קואליציוני שירים את ידו למען שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים? האם היה זה הצעד השערורייתי של פרקליטו, שאיים לנטוש את ההגנה עליו באמצע קרב חייו מול מי שמבקשים לשלוח אותו לכלא? או אולי התעצמותה הכללית של המחאה שלוחת הרסן היא שגרמה לו לחשוש מקרע בחברה הישראלית שיהיה קשה מאוד לאחות אותו? כך או אחרת, התוצאה ברורה: מיעוט אליטיסטי שמרושת כמעט בכל עמדות המפתח במדינה הצליח לכפות באיומים את עמדתו על הרוב הדמוקרטי. וכל זה נעשה כמובן במסגרת המאבק הנאור בעד הדמוקרטיה ונגד הדיקטטורה.
2
סדרת הטלוויזיה העלילתית 'שעת נעילה' עוקבת אחר סיפורם של חיילי שריון במלחמת יום הכיפורים שמצאו מסתור במוצב נטוש בעומק השטח הכבוש בידי האויב הסורי, לאחר שהטנק שלהם נפגע. בשלב מסוים החיילים, חלקם מזרחים מחוגי 'הפנתרים השחורים', מסכנים את נפשם ויוצאים לחלץ טייס שצנח ממטוסו הפגוע, רגע לפני שייפול בידי הסורים. מאוחר יותר מגיע למוצב כוח מיוחד כדי לחלץ את הטייס למקום מבטחים, בעוד ללוחמי חילות השדה נאמר שעליהם להישאר במקום, מכותרים ומבודדים וחסרי אמצעי לחימה ראויים, כדי להילחם באויב מן העורף.
לא אהבתי את בחירתם של התסריטאים לעסוק בהרחבה במתחים חברתיים פנימיים בין חיילינו הלוחמים, בעודם נלחמים על חייהם מול האויב הערבי. אבל החירות שנוטלים לעצמם טייסים, לא בפעם הראשונה, לאיים בסרבנות שתותיר את אזרחי ישראל חסרי הגנה, היא חוצפה מופקרת של פריווילגים מתנשאים, שבאמת מותירה תחושה שיש חיילים סוג א' ויש חיילים סוג ב'.
במכתבי טייסים דומים שנשלחו בעבר הטיעון בעיקרו היה מוסרי, והתייחס למקרים של פגיעה סביבתית באוכלוסייה אזרחית. במקרה הנוכחי לא מדובר בהתנגדות למשימה ספציפית, אלא באיום גורף בנטישה ועריקה ממשימות חיוניות שאין עליהן שום מחלוקת. התירוצים וההסברים לא יעזרו, ברור שמדובר כאן בניצול ציני של תלות המדינה בטייסים כדי לכפות את דעתם במסלול עוקף דמוקרטיה.
גזלת זכות ההכרעה מהרוב הדמוקרטי יכולה להתבצע בכל מיני שיטות. יש מי שמצמידים אקדח לרקה, ויש מי שמצמידים F-16. ויש מי שמכריז על "מהפכה חוקתית" ומנכס לעצמו סמכות לבטל חוקים שמעולם לא הוקנתה לו.
3
כדי להצדיק את הסרבנות, הנטישה והעריקה, השתמשו הטייסים, ואחריהם לוחמי הסייבר והיחידות המובחרות, בטיעון כי לאחר מה שמכונה בפיהם "ההפיכה המשטרית" ישראל לא תהיה דמוקרטיה. מדובר בתירוץ נבוב, שקר ועלילה. כמו העלילה שהומצאה בעקבות הקמת ממשלת בנט־לפיד כאילו נתניהו יסרב לפנות את בית ראש הממשלה ברחוב בלפור. וכמו העלילה מבית יאיר לפיד כאילו לאחר העברת הרפורמה המשפטית, הקואליציה צפויה לבטל את הבחירות לכנסת ולהנציח את שלטונה.
באופן כללי, דמוניזציה של היריב הפוליטי והצגתו כמי שמוכן לכל תועבה היא כלי נשק שימושי ומכוער במסגרת הרטוריקה המסוכנת ומשולחת הרסן של מתנגדי הרפורמה. הם מטריפים את עצמם ואת הקהל הנוהר אחריהם בתרחישי אימה מופרכים. קוראים דרור לדמיונם, ואחר כך מאמינים לחזיון המאיים שהוא מציג להם.
אז אולי נשחק מעט גם אנחנו בהפחדה עצמית. ההגנה האווירית של ישראל מכוונת לסיכול איום מצד אויב חיצוני. סידורי האבטחה של ראש ממשלת ישראל לא ערוכים להגן עליו מפני תקיפה אווירית בידי מטוס ישראלי. כזכור, מפקד טייסת 69 לשעבר זאב רז כבר קבע שיש להרוג ראש ממשלה שלוקח לעצמו סמכויות דיקטטוריות. על רקע השיח בשמאל, שכבר היום קורא לנתניהו דיקטטור, למה זה מופרך לחשוש שמישהו מהטייסים הפוליטיים של הטייסת הסרבנית יבצע חלילה ממטוסו סיכול ממוקד של ראש הממשלה הדיקטטור - מעשה שהוא מצווה גדולה בעיני חבריו למחאה האנרכיסטית? אמצעי לחימה יש, הצדקה מוסרית יש, וגם דרך פעולה לא מסובכת במיוחד. מופרך בעיניכם? לא יותר מתרחישי האימה שהשמאל מדביק לשלטון הדיקטטורי שיקום כאן לאחר שתשונה שיטת בחירת השופטים.
4
את מרד הטייסים הסרבנים היה צריך לדכא מייד, בין אם בהסברה ובדברי כיבושין ובין אם בהעמדה לדין או סילוק מהיחידה. הרמטכ"ל הרצי הלוי כשל וכושל באוזלת היד שהוא מגלה מול התופעה. ושר הביטחון גלנט, במקום לגלות מנהיגות ולדרוש מהרמטכ"ל לטפל בסרבנות במלוא החומרה או ללכת הביתה, בחר להתכופף בפניה. נקבע כאן תקדים חמור מאוד של שימוש בסרבנות לצרכים פוליטיים. כמו שכתב מישהו השבוע בטוויטר, מסתבר שלשמאל הישראלי יש מיליציה חמושה ב־F-35.
למחדל של הרמטכ"ל ושר הביטחון מצטרפת השתיקה או ההתנגדות המינורית של כל מי שתומכים במרד הזה, או שאולי אינם תומכים בו אבל עדיין מקווים להיבנות ממנו. לא צריך להתאמץ יותר מדיי כדי לדמיין איך היו מתייחסים מתן כהנא, אלעזר שטרן, בני גנץ או גדי אייזנקוט לסרבנות של גדוד מגולני או גבעתי להתייצב לשירות בגלל התנגדות החיילים הימניים למדיניותה של ממשלת שמאל בתחום כזה או אחר. כאשר בכירי צה"ל לשעבר, במערכת הפוליטית ומחוצה לה, לא יוצאים למאבק נחוש ואפקטיבי נגד התופעה הפסולה הזאת, הם פוגעים בביטחון ישראל ובחוסנו של צה"ל ונותנים הכשר לסרבנות עתידית מסיבות פוליטיות גם מהצד השני של המתרס. שמענו השבוע את קולותיהם של אנשי צוותי קרקע בחיל האוויר, שהעלבון הרב שהם חשים עלול חלילה להביא לסרבנות נגדית שתקרקע את הטייסים המקרינים כלפיהם עליונות מתנשאת.
5
ולא שזה יקרה. גם אם יקומו לוחמי חילות השדה, אנשי צוותי הקרקע ותומכי הלחימה, ויאיימו בנטישה ועריקה אם דעתם הפוליטית לא תתקבל, האיום שלהם יהיה לא אמין ולא אפקטיבי. כפי שהוכח באוסלו ובהתנתקות ובעוד הרבה מבחנים, הנאמנות של הימין למדינה היא לא נאמנות על תנאי, והמחויבות שלו לביטחון ישראל אינה מוטלת בספק.
זה לא אומר שתמיד הצד שאומר "גזורו" גם יזכה בתינוק. במסגרת הפקת הלקחים בעקבות המפולת שקרתה השבוע, תומכי מפלגות הקואליציה הבינו שאסור לאפשר לשמאל לנהל מלחמת אזרחים קרה במעמד צד אחד. הרבבות שהגיעו השבוע להפגין מול בית המשפט העליון ביטאו את עמדתו של הרוב הדמוקרטי בישראל. הם דרשו ודורשים להמשיך במאבק לתיקון מערכת המשפט, בלי להתייאש ובלי להרפות. ההפוגה שהוכרזה כעת צריכה להיות מנוצלת כדי להפיק לקחים ולהיערך להמשך המאבק, במקרה שהמשא ומתן לא יעלה יפה ולא תושג הסכמה.
חלק מהלקחים יתייחסו לצורך לשבור את ההומוגניות הסוציולוגית וההשקפתית לא רק בבית המשפט, אלא גם במוקדי כוח אליטיסטיים נוספים שחברו יחד למחאה שלוחת רסן, אנרכיסטית ופורעת חוק, במטרה להכשיל את מדיניותן של כנסת וממשלה שזה עתה קיבלו מנדט מהציבור. אם ההסתדרות הכריזה על שביתה בלתי חוקית, יש לגבות ממנה פיצויים שמנים על הנזק שגרמה. גם המערכת הרפואית צריכה לתת דין וחשבון על מצוקה שנגרמה לאלפי פציינטים ללא כל הצדקה חוקית או מוסרית. חברות מסחריות שהחליטו לקחת צד במחלוקת פוליטית צריכות לשלם מחיר כואב.
הרפורמה המשפטית נכשלה בקרב הראשון שלה, אבל הצליחה לחשוף את עומק השליטה של אליטות מתנשאות ובלתי נבחרות באינטרסים הכי חיוניים של המדינה ואזרחיה. אפשר לקוות שחלקם יבינו את טעותם ויחזרו בהם. מול אלה שלא ינהגו כך, הרוב הדמוקרטי שניסה לצאת לחירות ובשלב זה נכשל עוד ימצא את הדרך להתמודד ולנצח.
לתגובות: eshilo777@gmail.com
***