
'צו את אהרן ואת בניו לאמור'. אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות. זירוז זה לא הפעלת מצת, אלא הפעלת מאיץ. אהרון ובניו מודעים לחיובם במצוות הקרבת הקורבנות, ומצווה כשמה כבר מעידה על הצו שבעשייתה, אך הלשון צו מאיצה את עושה המצווה לבצעה ללא כל התמהמהות.
וכפי שמצינו בדבר ה' אל משה 'וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו', יהושע מודע לתפקידו החדש, אך זקוק לעידוד לחיזוק ולתמרוץ, מבלי שיהסס כמשה רבנו, מורו ורבו, שמאהלו לא מש, שהיסס במעמד הסנה לקבל את תפקיד ההנהגה של עם ישראל. למרות הסערה ברחובות, רק מי שטחו עיניו אינו רואה את פעמי הגאולה להם זוכים אנו בתקופתנו, לרבות כמובן ובגדול את הסימן הבולט של חוצפא יסגא המבשרת את ימות המשיח...
כל הסימנים שהובטחו על ידי הנביאים ובפרק חלק במסכת סנהדרין ועוד, הולכים ומתקיימים בדורנו, מקיבוץ גלויות, לימוד התורה שכמוה לא היה בעם ישראל, עץ השדה נותן פריו, מתגלים מקורות גז ונפט וישראל אף נהפכת ליצואנית של מוצרים אלה, וכמובן בניין הארץ לאורכה, לרוחבה ולגובהה.
אמנם 75 שנה מאז הקמת המדינה הוא זמן מועט ביחס להתפתחות ושגשוג כל אומה אחרת באומות העולם, אך בכל זאת ישנה ציפייה שהגאולה תושלם הרבה יותר מהר, בקרוב בימינו, ומבלי להחמיצה, כמו זהירותנו באפיית המצה. כי הרי אין כמו המצה אותה נצטווינו לאפותה במהירות, בחיפזון, שמא תחמיץ, כמסמלת את החיפזון של צאתנו ממצרים. ולא רק ביציאת מצרים אפו מצות בחיפזון, אלא מיד ולדורות נצטווינו להקפיד על ח"י דקין, 18 דקות, כדי שהעיסה לא תחמיץ.
נשאלת אפוא השאלה, מדוע גאולת מצרים הייתה בחפזון ואילו הגאולה העתידה לימדונו חז"ל שכאותה אילת השחר תתרחש לאט לאט, כאמור קמעא קמעא כך היא גאולתן של ישראל, ולא בחיפזון כגאולת מצרים? בטעם אכילת מצות, יש נטייה לחשוב שהואיל וגאולת מצרים הייתה בחיפזון, לכן אוכלים מצות כדברי הכתוב 'כי לא הספיק בצקם להחמיץ'.
אך זה ודאי שגוי שהרי קודם שאפו את בצקם כבר נצטוו לאכול מצות, אלא ההסבר ליציאה החפוזה הוא שכאשר היו ישראל בתחתית המדרגה, רגע לפני התבוללות מוחלטת, היה צורך בגאולתם באופן חפוז, רגע לפני היעלמותם מבמת ההיסטוריה.
אך לצד היתרון בפעולת מצילת החיים, יש גם חיסרון באותה מהירות ובפזיזות. אין זה פלא שבני ישראל יצאו בחיפזון, אך די מהר למרות הניסים הגדולים שחוו, כבר במי מרה התלוננו על חוסר מים, חטאו בחטא העגל, בחטא המרגלים, בקברות התאווה ועוד, למרות שראו ניסים גלויים.
שואל בעל נתיבות שלום, האדמו"ר מסלונים, הרב שלום נח ברזובסקי זי"ע, שאלה מאוד מוצדקת: – מדוע סיבב ה' כך שישארו ישראל במצרים עד הרגע האחרון? מדוע לא הוציאם קודם ששקעו בטומאת מצרים, והגיעו עד שאול תחתיות, עד מ"ט שערי טומאה? ומתרץ במשל.
משל לגרעין חיטה, הזרע שזורעים באדמה, תחילה מרקיב הגרעין כולו עד שלא נשאר כי אם מידת חיות קטנה של הנשמה שנשארת באדם כשהוא ישן. וכך הוא גם בנשמת האומה כשהיא רדומה בגלותה רק לאחר רקבון הגרעין, מתחיל הזרע להצמיח ולהוציא פירות. הצמיחה באה אחרי ההיעדר, ומבלי שהזרע יירקב, לא תהיה צמיחה. גם צמיחת גאולתנו לא החלה לפני שבא עלינו , ר"ל, המפץ הגדול, הרקבון האיום של השואה, על השלכותיה.
כך במצרים, נותרה רק הלחלוחית, שלא שינו שמם לשונם ומלבושם, ומתוך לחלוחית זו נולד עם ישראל. שואל השם משמואל, למה עושים בליל הסדר חוצים את המצה לשניים ב'יחץ'? ועונה דבר נפלא. תחילה הוא אומר שזה כעניין שהיה ביעקב אבינו – 'ויחץ את העם אשר איתו...לשני מחנות ויאמר: 'אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה'.
אלו שני מחנות שחצה יעקב אבינו. ובהמשך אומר השם משמואל, כי האומה הישראלית היא כדמות האדם הפרטי, שיש בו חיצוניות ופנימיות. יש בו בעם ישראל כוח המתגלה, וכוח פנימי נסתר, שאינו יכול לקבל שום שינוי וקלקול במדרגה הנמוכה בה הוא נמצא.
כי הכוח הפנימי הנסתר לא יוכלו לקלקלו כל אויבי ושונאי ישראל, לא אלה מבחוץ ולא אלה מבפנים. ובמילים אחרות, יש חשיבות קרדינלית לשני חצאי המצה, חציה האחד לא יכול לוותר על חציה השני. כך גם הרב קוק, כדרכו בקודש, ממשיל את איש ישראל לקרחון שרק קצהו העליון נראה, קצה הקרחון המסמל את קיום התורה והמצוות.
כך ביחיד וכך הוא בקרחון האומה כולה. פעם בא יהודי לרב קוק ואמר שהוא רוצה להקים בי"ח לחרוסת ליצוא. אמר לו הרב: "אני ממליץ לך על בית חרושת ליחץ, בזה אנחנו יותר מומחים..."
בזאת התמחו יוסף ואחיו, ובזאת התמחה עם ישראל ערב קריעת ים סוף כשהתפצלו לארבע מחנות, ואף את קריעת ים סוף עברו, כדברי המדרש, בשנים עשר מדורים שונים, כל שבט במעברו הוא. לאגודה אחת ממש זכינו במעמד הר סיני.
ביציאת מצרים מחד היה צורך לחכות עד שיגיעו למ"ט שערי טומאה, אך באותו רגע היה צורך בהצלה מיידית, בחיפזון, כי אחרת, היו נאבדים כשאר אומות העולם שהיו ואינם עוד. לעומת זאת, בגאולה העתידה, זו תבוא קמעא קמעא, באופן איטי בהרבה, כדי להטמיע בעם את הקבלת תורה והמצוות מרצון. וכשהדבר מוטמע באופן הראוי יישאר הוא לעד לנצח נצחים, כיאה וכראוי לעם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל