ההפטרות נחלקות לשני סוגים עיקריים. יש הפטרות שקשורות לפרשת השבוע. בדרך כלל הן מתאימות לנושא שאנו עוסקים בו השנה: פירושים והרחבות בספרי הנביאים לפרשיות התורה.
הסוג האחר הוא הפטרות שקשורות למועד בו חלה השבת, ולאו דווקא לפרשה הנקראת בה. כך לדוגמה, הפטרות הפורענות של ימי בין המצרים והפטרות הנחמה שאחרי תשעה באב, או הפטרות ארבע השבתות המיוחדות שבחודש אדר: שקלים, זכור, פרה, החודש.
בשבת הגדול קוראים הפטרת "וערבה", שהיא הפרק החותם את ספרי הנביאים בסוף ספר מלאכי. היא מן ההפטרות הקשורות למועד השבת ולא לפרשה, זו הפטרה של שבת שלפני פסח ולא של פרשת צו. לא תמיד הפרשה הנקראת בשבת שלפני פסח היא פרשת צו, היא אמנם השכיחה ביותר בשנים רגילות אך בשנים מעוברות מגיעים לקריאת פרשת צו קודם לשבת הגדול, וגם בשנים רגילות, לא לכל הדעות ולא תמיד קוראים את "וערבה" בשבת פרשת צו.
בכל זאת, קיימת זיקה בין ההפטרה של שבת הגדול לבין פרשת צו, (לבוש, אורח חיים סימן תרפ"ה), ובכך נעסוק להלן.
פרשיות ויקרא-צו הן הפרשיות העיקריות המוקדשות לעבודת הקרבנות במשכן ובמקדש. פרשת ויקרא מתמקדת באדם המביא את הקרבן ופרשת צו מתמקדת בכהנים המקריבים אותו.
בשבת הקודמת, בפרשת ויקרא, הרחבנו בביקורת של הנביאים על הכשלים בהבאת קרבנות ובעבודת המקדש באופן שאינו ראוי ואינו רצוי. גם הפטרת פרשת ויקרא עסקה בכך: "לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה. לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ" (ישעיהו מג, כג-כד).
הפטרת "וערבה" עוסקת בתיקון, בדרך הרצויה והראויה להבאת הקרבנות, ועל כן, היא מתאימה להשתלב בצמד ההפטרות לצמד הפרשיות הפותחות את ספר ויקרא.
הפסוק הפותח של ההפטרה, מצביע על המגמה החיובית כלפי הקרבנות: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות". הבחירה לפתוח את ההפטרה בפסוק זה אינה טבעית. הוא אינו הפסוק הפותח של הנבואה. ה-ו' שבראשו מחברת אותו אל הפסוקים הקודמים שבהם מדובר על מלאך ה', מלאך הברית, שיפנה את הדרך להופעת ה'. מדובר על תהליך של צירוף וזיקוק שבו יטהרו בני לוי, יזוקקו כזהב וככסף, "והיו לה' מגישי מנחה בצדקה". רק בעקבות זאת – "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים".
מסתבר, שהבחירה לפתוח ב"וערבה" ולא בתחילת הנבואה, נועדה לציין את המגמה החיובית שיש בקריאת הפטרה זו לקראת חג הפסח. אף על פי שבמהלך הפרק יש תוכחה נוקבת על עם ישראל ויחסו לה', הוא גם מסתיים בחיוב וחותם את כל ספרות הנבואה בתקווה גדולה: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:" (מלאכי ג, כג – כד).
כפי שכבר דובר בשבוע שעבר, התנאי העיקרי להתקבלות הקרבנות לרצון לפני ה' הוא תיקון האדם. תנאים נחלקו, אם התשובה היא תנאי הכרחי לגאולה אם לאו (סנהדרין צז ע"ב), אבל אין מחלוקת על כך שנקיון הלב והמעשים הכרחיים להחזרה של עבודת הקרבנות וקיומה. על כן, עוסק הפרק החותם את ספרות הנבואה בתשובה הקודמת להופעת ה' ביום הגדול והנורא. אם לא תיקדם תשובה ח"ו להופעת ה', הרי שההתגלות הא-להית תהיה בבחינת "והכיתי את הארץ חרם".
הופעת ה' ביום הגדול מתוארת על ידי מלאכי בפרקנו כהופעת אש. האש יכולה להיות בוערת ומכלה, ויכולה להיות מחממת ומנחמת. את הרשעים היא שורפת: "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף" (פסוק יט). ואילו את יראי ה' היא מחממת ומרפאה: "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק" (פסוק כ).
ההכנה ליום ה' מחייבת תשובה: ה' קורא לבניו "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת" (פסוק ז). בעקבות התשובה, תיווצר הבחנהבין צדיק לרשע: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (פסוק יח).
מבין כל המצוות והמעשים הטובים הנדרשים, בוחר הנביא להתמקד בדוגמה אחת, בחובה להביא תרומות ומעשרות, בעיקר למקדש:"הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי" (מלאכי ג, י). אם יעשו כך, יזכו לשפע רב:" וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי:" (פסוקי). המפרשים הציעו פירושים שונים לשאלה מדוע דווקא המצווה הזאת נבחרה כמצווה המייצגת את תהליך התשובה והתיקון. מקוצר המצע לא נאריך בהסברים, ונסתפק בהבנה הפשוטה, שנכונותו של האדם להביא ממיטב רכושו תרומה לה', היא ביטוי לנכונות להקריבולהתמסר לעבודת ה' בכל מעשיו ובכל דרכיו.
הציפיה לחג הפסח וההכנות לקראתו הן ציפיות והכנות לקראת הגאולה. הקריאה של הפטרת "וערבה" קודם לפסח מכוונת את ההכנות לנתיב המדויק: ביעור החמץ והניקיון של הבית והסביבה הם הביטוי המעשי, הסמלי, לביעור הרע וניקיון הלב הנדרשים כדי שנהיה ראויים לגאולה וכשרים להקרבת קרבן הפסח. כדי שמנחתנו תערב לפני ה' כבשנים קדמוניות.
כשמגיעים לליל הסדר אחרי הכנה שכזאת, מתקיים בו התיאור הקסום של הנביא מלאכי בפרקנו:
"אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: וְהָיוּ לִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ:"(פסוק טז – יז).
מנהגנו לפתוח את הדלת לאליהו הנביא ב"שפוך חמתך". הילדים ניגשים אל הפתח בסקרנות מלווה בחשש, האם יתאפשר להם לראותאת האורח הפלאי. יש המציצים לבדוק אם הוא לגם ולו מעט מן היין שבכוס שנמזגה לו, כוסו של אליהו. אבל הנביא מלאכי מעיד על נוכחות הרבה יותר דרמטית בלילה הזה: אם ההגדה וסיפור יציאת מצרים, ובכלל האוירה בליל הסדר, יהיו בבחינת "אז נדברו יראי ה' איש רעהו", אזי הקב"ה בכבודו ובעצמו נמצא עמנו לכל אורך הסדר, מקשיב לדברינו, והדברים אף נרשמים בספר זיכרון, ונשמרים "ליום אשר אני עשה סגלה", לעורר את חמלתו עלינו בבוא יום ה' הגדול והנורא.
ליל הסדר הוא הדבר הקרוב ביותר לחגיגת זבח וקרבן שאנחנו יכולים להגיע אליו בימינו. זו ההזדמנות להוכיח לעצמנו ולקב"ה שאנו ראויים לבניין המקדש ולהשבת העבודה לירושלים. לכל הפחות זו הזדמנות לעשות כמיטב יכולתנו על מנת להתקרב למעלה הזאת. בכל יום ויום אמור שלחנו של אדם להתדמות למזבח (חגיגה כז ע"א), על אחת כמה וכמה בליל הסדר, הבית הוא כמקדש מעט, והשלחן בבחינת מזבח.
יהי רצון שנזכה לליל סדר שיהיה בבחינת "אז נדברו יראי ה' איש את רעהו", ומתוך כך נזכה בקרוב בימינו להופעתו של אליהו, להשבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ומיד לאחר מכן, לבוא יום ה' הגדול והנורא, יום גאולתנו ופדיון נפשנו.