יהודי שטוף-דמעות נכנס בשבוע שעבר לפנתיאון הישראלי. יהודי מן השורה, שיצא מן השורה, ונכנס לכולנו לראש וללב, בהתחלה דרך הסמארטפונים, ואח"כ הישר לסלון של כל אחד מאתנו, לשלחן השבת שלנו, אורח לא-קרוא שהתנחל לנו בסלון וכנראה לא ימהר לצאת.
מי מאתנו לא נזכר בו בערב שבת, בעת שירת "שלום עליכם", ביהודי עם כובע-הגרב והקסדה שמעליו, מי מאתנו לא ראה אותו עומד אתנו סביב שלחן השבת, מסיר את הקסדה ככלי-אין-חפץ-בו, זו הקסדה שנועדה להגן עליו מפני בריוני בני-ברק, ומתמוגג בבכי בלתי-נשלט, בכי מוצף-זכרונות, מוצף-זהות-יהודית שבוקעת ומתפרצת מתוככי ליבו, מעומק נשמתו. יהודי שיצא להפגין, למחות ולזעוק, במקום שבעיניו הוא מעוז-היהדות ומקור-האיום עליו ועל ערכיו, ומצא את זהותו-היהודית יוצאת מתוככי-ליבו לזעוק ולבכות ולא להרפות.
ועכשיו הוא אתנו, היהודי המתוק הזה ששירת "שלום עליכם" פרטה על מיתרי ליבו, אתנו לתמיד סביב שלחן השבת, ותמיד-תמיד, עם כל שירת "שלום עליכם" בביתנו-שלנו, תמיד יזכיר לנו את אחינו ה"שמאלנים", אלה שאינם אתנו ואף מתנגדים לעמדותינו, ובעצם בליבם הם כל-כך אתנו, ואנחנו כל-כך אתם.
מי מאתנו לא שאל את עצמו כמה מבני הדור הצעיר יותר של ה"מוחים" יכלו להתרגש כך משירת "שלום עליכם"? כמה מתוכם מכירים בכלל את השיר הזה, שמלווה את עמנו בכל הדורות ובכל הגלויות? כמה מבני הדור החילוני הצעיר שגדל ומתחנך כאן, בארצנו ומדינתנו, כמה מהם זוכים להכיר ולחוות את החוויות היהודיות הבסיסיות ביותר: שירת "שלום עליכם", תקיעת שופר, קריאת שמע? ועבור כמה מהם השפה, החוויה והזהות היהודית היא בלתי-מוכרת, מנוכרת, ולעולם לא תפרוט על מיתרי ליבם כי מעולם לא פגשו בה?
הכלל הידוע של "כבולעו כך פולטו", המלווה אותנו בעיקר בשלב הכשרת המטבח לפסח, מופיע בדברי רש"י על פרשת השבוע, על המילים "ואם בכלי נחושת בושלה, ומורק ושוטף במים" - "לפלוט את בליעתו" מבהיר לנו רש"י. והכלל הזה מטריד אותנו כשאנחנו חושבים על אחינו שלא זכו לחוויות היהודיות הבסיסיות ביותר. אם לא בלעו, הכיצד יפלטו? אם לא הכירו את "שלום עליכם", הכיצד יפרוט אי-פעם השיר הזה על מיתרי לבם?
בין המשימות הלאומיות שמשרדי מופקד עליהן, משימת הנחלת הזהות היהודית לציבור הרחב תופסת מקום של כבוד. גופים וארגונים רבים לקחו על עצמם את משימת-הקודש הזו, ומשקיעים את מיטב הכשרונות, החשיבה היצירתית, והאכפתיות, בהנחלת הזהות היהודית לילדים, לנוער, לסטודנטים, ולמבוגרים, ביום-יום, בשבתות, ובחגים. לכל המאמצים האלה יש בשנים האחרונות תמיכה תקציבית לא-מבוטלת מכל ממשלות ישראל, תמיכה שהופכת את מיזמי הזהות היהודית למיזמים ממלכתיים, וטוב שכך.
אל הלשכה שלי בירושלים הגיעו בשבועות האחרונים עוד ועוד דגמי הגדות-של-פסח מונגשות לציבור שאינו דתי, בשלל שפות, איורים, אמצעי-עזר, ואלמנטים יוצרי-ענין וחיבור. באמת מרשים! זכות גדולה נפלה בחלקי להיות הגורם הממשלתי שמתקצב את הפקת ההגדות היצירתיות האלה, ולחבר, באמצעותן, רבים מבני עמנו אל אירוע הזהות היהודית העתיק בתולדות עמנו - אל ליל-הסדר.
אבל יותר מכל ההגדות-המונגשות בנות-דורנו, ריגשה אותי השבוע הגדה-מונגשת שנכתבה לפני 170 שנה, ע"י קרוב-משפחה רחוק שלנו, אדולף אסטרוק. שימו לב לשמו של האיש הזה: בשם-המשפחה שלו הוא משויך למשפחת הרמב"ן (משפחת בונא-סטרוק), אבל הוא עצמו לא זכה בכלל לשם יהודי, אפילו לא כשם שני: הוריו בחרו לתת לו את השם "אדולף" בלבד, רחוק כ"כ מזהות יהודית.
ההגדה כתובה צרפתית, במטרה להנגיש אותה ליהודי צרפת, שבאותו דור רבים מהם לא היו מסוגלים לקרוא את ההגדה בעברית. אדולף אסטרוק כתב אותה בחרוזים, כדי לחבב אותה על הקוראים ולהנעים להם את חוויית ליל-הסדר. "אני קובע את מחירה של ההגדה הזו על 5 פרנק בלבד" - כותב אדולף אסטרוק בהקדמתו לספרון הדק שהצליח להוציא ב 300 עותקים, תוך שהוא מציין שהפרוייקט הזה שלקח על עצמו הכניס אותו לחובות שאינו יודע כיצד יצא מהן.
"אני רואה בהוצאת ההגדה הזו, שתאפשר ליהודים רבים יותר לקיים את ליל הסדר, מצווה דתית, ומקווה שבזכות המצווה הזו, אזכה למות כיהודי, כשקריאת שמע-ישראל בפי" - במילים אלה משתף אותנו אדולף אסטרוק בהגיגי-ליבו של יהודי שדאג לזהות-היהודית של בני דורו, בימים בהם לא היתה לנו מדינה שתתמוך במאמציו.
בדרך-לא-דרך התגלגלה לידינו ההגדה המופלאה הזו, ובה דרישת-שלום מקרוב-רחוק שאהבתו ודאגתו לבני-עמו המתרחקים לא נתנה לו מנוח, שהקים במו-ידיו ועל חשבונו משרד לזהות יהודית, ושכל משאלתו היתה לקרוא קריאת-שמע ולמות כיהודי.
בשבת הקרובה, שבת הגדול בה נהוג לקרוא חלק מההגדה, אני אכבד את זכרו של היהודי המופלא הזה, אדולף אסטרוק, ואקרא (בצרפתית, כן כן, אשבור שיניים ואקרא בצרפתית) את ההגדה שלו.
ובאמת, "שבת הגדול" היא בעיני שבת הזהות-היהודית שלנו. תראו מה מלמדים אותנו חז"ל על מהותה של השבת הזו: "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו" אומרים לנו רבותינו, ומיד מציינים שהנס הגדול הזה הוא נס הבחירה בזהות היהודית. הנה, כך מתארים לנו חז"ל את גודל הנס: "בשעה שאמר הקב"ה למשה לשחוט את הפסח, אמר לו משה: ריבון העולם, הדבר הזה היאך אני יכול לעשות? אי אתה יודע שהצאן - אלהיהן של מצרים, שנאמר 'הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו'? אמר לו הקב"ה: חייך, אין ישראל יוצאים מכאן עד שישחטו אלהי מצרים לעיניהם, שאודיע להם שאין אלהי העכו"ם כלום." -
אכן נס ופלא, נס שבו ציבור גדול של עבדים, שקוע במ"ט שערי טומאה, רחוק באורח-חייו מכל מה שמצופה מבני אברהם יצחק ויעקב, חושף ברבים את זהותו האמיתית, את היותו עם ה', ללא בושה, בניגוד מוחלט לנורמות המקובלות, ולמרות הפחד. נס גדול של עם גדול שמודה ומצהיר גם בתוך מ"ט שערי טומאה, שיש לו אמונה גדולה. נס הזהות היהודית שקיימת בכל אחד מאתנו.