הרהורים נוגים ותקווה - על מדינה שיש לה דת ודת שיש לה מדינה

"לך למדבר ותפוס מאה נמלי אש אדומות ומאה נמלים שחורות גדולות. הכנס את כולן לצנצנת וסגור אותה – בתחילה, לא יקרה דבר. אולם, אם תנער חזק את הצנצנת ותזרוק אותה חזרה לאדמה – הנמלים האדומות והשחורות ילחמו אלה באלה עד שיהרגו זו את זו. העניין הוא, שהנמלים האדומות חושבות שהנמלים השחורות הן האוייב, ולהיפך. כאשר במציאות, האוייב האמיתי הוא האדם שניער את הצנצנת. השאלה האמיתית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא מי מנער את הצנצנת, ולמה?" (מקור בלתי ידוע)

אנשים יקרים,

זה לא סוד שמה שהתרחש כאן, אצלנו, במדינת ישראל, בשלושת החודשים האחרונים היה חריג ביותר. מה שקרה כאן ביום שני השחור, ה- 27 מרץ 2023 היה עלול להסתיים באסון בקנה מידה של מלחמת יום כיפור. בינתיים, למזלנו, האסון עדיין מאיים עלינו אולם נדחה למועד בלתי ידוע.

חווינו כאן תסכול מתפרץ מצד כמה ציבורים מקוטבים:

מצד אחד, הציבור החילוני מכלל הזרמים הפוליטיים בישראל, שצובר שנים ארוכות של תסכול והתמרמרות הקשורה לציבור החרדי במדינה, חרדים שנהנים משליטה ארוכת שנים בתקציבים ייחודיים. התפרצה לה תחושה קשה של ניצול ארוך שנים, תחושה שציבור חרדים הולך וגדל נתלה על כתפיו הבטחוניות והכלכליות ללא הצדקה ערכית ומוסרית, ועתה בחסות קואליציה מקרית מתכוונים החרדים לחוקק סדרת חוקים שיפגעו קשות בציבור החילוני. החילוניים חשו שנוצרה כאן קנוניה בין 64 חברי כנסת, שכל אחד מהם "מעמיס" על עגלת התחיקה חוקים שונים ומשונים, חלקם פרסונליים, ורובם סקטוריאליים וכולם יחד מסייעים לכולם לנצל את ההליכים בכנסת לטובתם האישית.

מצד שני, הציבור הימני, חילוני ודתי-ציוני, שחש לאורך שנים רבות כי מערכת המשפט ושלוחותיה במוסדות השלטון לא סופרים אותו ומצרים את צעדיו, לא מעריכים את הצבעותיו, שולטים בו ולעיתים אף משתמשים בו כבשר תותחים – בניו טובים לשרת במיטב היחידות הלוחמות, אולם, כשמדובר על הבטחון האישי שלו בכבישי יהודה ושומרון, כאן שוקל בג"צ מערכת ערכים אחרת שהשורה התחתונה שלה הינה זלזול מתמשך בחיי המתנחלים ורכושם. תחושה של שיפוט המפלה קשות ופוגע שלא בצדק בזכויות הפרט של אנשים שאינם חושבים כמותו, ללא כל הצדקה ובניגוד לחוק.

מצד שלישי, הציבור החרדי, שחש כי המערכות החילוניות מזלזלות בו, מתנהגות אליו בגסות רבה, חלק מהן מעדיפות את המיעוט הערבי על פני המיעוט החרדי. מיעוט שחש כי הוא נרדף על-ידי מערכות חילוניות, מופלה לרעה ולא זוכה להגנה מבית המשפט, המתנכר ובז לאמונותיו, לעיתים בניגוד לחוק.

על כל אלה נוסיף את חוסר האמון הקיים שנים רבות בין השמאל והימין – זה משוכנע כי גנבים ומושחתים מנהלים לו את המדינה והצליחו במקרה להשיג את הרוב הקואליציוני וזה משוכנע שהוא נתון לסחיטה ולהתנהלות חד צדדית ומוטה של מערכת המשפט, אשר גרמה לצבוע אותו בצבעים שחורים בפני הציבור משמאל ונוהגת בו איפה ואיפה לאורך שנים רבות.

כאשר ממשלת הימין ניסתה להעביר רפורמה, לשיטתה, בכדי לתקן עוולות במערכת המשפט – קבוצה שתיכף אעמוד על טיבה מינפה את הזעם בעם לגל הדף עצום, צונאמי שפרץ ואיים, ועדיין מאיים, להטביע את כולנו.

על רקע זה, אנסה להציג כאן את דעתי שאולי שונה מהמוסכמות, אולי לא תנעם לחלק מהקוראים, אולם, כזו שעשויה להסביר מה קרה לנו – איך קרה שאנשים החיים יחד במדינה שלנו עשרות שנים, שגדלו יחד, שלחמו יחד, ששרו שירים יחד, שהקימו מדינה יהודית-דמוקרטית לתפארת ביחד, הגיעו למצב משבר קיצוני שגובל במלחמת אחים.

קצת היסטוריה

מדינת ישראל קמה ב-ה' באייר תש"ח, שנת 1948. ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון ז"ל, זכה לראות בקום המדינה וזכה לייסד את צה"ל, צבא העם, ולצידו מנהיג הימין מנחם בגין ז"ל.

אני במכוון לא נכנס לבעיות ולארועים המסעירים שהתרחשו בתקופה זו – כל הצדדים צדקו וכל הצדדים טעו גם יחד.

עם ישראל הגדיר עצמו במגילת העצמאות כמדינת העם היהודי וכבית הלאומי של כל יהודי העולם באשר הם. מדינה שתהווה בית לעם היהודי ותבוסס על הערכים היהודיים.

העם היהודי בחר בשיטת הממשל הדמוקרטית להיות זו הנוהגת במדינתו – מדינה יהודית-דמוקרטית.

כפי שמלמדים במדעי המדינה וכמופיע בפרסומי כנסת ישראל, הדמוקרטיה הישראלית מבוססת על שלוש רשויות ועל עיקרון הפרדת הרשויות ליצירת איזון ומניעת ריכוז כוח בידי אחת הרשויות, לצורך שמירה על הדמוקרטיה ועל חרויות הפרט והכלל:

כנסת ישראל – היא בית הנבחרים הישראלי, הרשות המחוקקת. הכנסת היא בעלת הסמכות הבלעדית לחוקק חוקים ולחבר חוקה למדינת ישראל. היא גם הזרוע המפקחת על הממשלה, ממנה את ראש הממשלה ואת שרי הממשלה ובוחרת את נשיא המדינה ומבקר המדינה.

ממשלת ישראל היא הרשות המבצעת. מכהנים בה ראש הממשלה והשרים. היא מופקדת על ניהול משרדי הממשלה, הצבא, המשטרה וזרועות הביטחון ונושאת באחריות משותפת לפעולותיה כלפי הכנסת, כאשר כל שר נושא באחריות לפעילות משרדו כלפי ראש הממשלה. הכנסת רשאית להביא לידי סיום את כהונת הממשלה בדרך של הצבעת אי-אמון בה.

מערכת בתי המשפט היא הרשות השופטת. היא עצמאית ובלתי תלויה בשתי הרשויות האחרות ותפקידה לפרש את חוקי הכנסת ולדון בסכסוכים משפטיים לסוגיהם. במקרה של לקונה בחוק, אי בהירות כלשהי, עליה לפרש את החוק על-פי כוונת המחוקק ולחילופין להחזיר את הסוגיה אל המחוקק שישלים את החוק כראוי.

כך התנהלה המדינה עד לסוף שנות השבעים של המאה הקודמת.

מהפכת הנאורות שיצר פרופ' אהרון ברק

בשנת 1978, מונה אהרון ברק לשופט בית המשפט העליון של מדינת ישראל, בהיותו בן 42 בלבד – השופט הצעיר ביותר שמונה אי פעם למוסד מכובד זה.

פרופ' אהרון ברק הגיע למעמד זה לאחר שורה של הישגים פנומנליים, ביניהם דיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל למדעי המשפט בשנת 1975, עוד בטרם מלאו לו 40, ומינוי למשרת היועץ המשפטי לממשלה בשנים 1978-1975.

מפאת גילו הצעיר בעת מינויו לשופט בית המשפט העליון, כיהן פרופ' אהרון ברק בבית המשפט העליון את הכהונה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל. הוא שירת כשופט מן המניין חמש עשרה שנים, בטרם מינויו בשנת 1993 למשנה לנשיא בית המשפט העליון, ובשנת 1995, מונה לנשיא בית המשפט העליון.

ביום מינויו של השופט העליון פרופ' ברק לנשיא בית המשפט העליון, החל למעשה מבלי שאף אחד ירגיש, שינוי מהותי בטבעה ובמהותה של מדינת ישראל, כמדינת העם היהודי וכמדינה יהודית דמוקרטית.

בשנים 2006-1995, בהן כיהן ברק כנשיא בית המשפט העליון, קידם אהרון ברק את מה שהוא כינה "האקטיביזם השיפוטי". לשיטתו, המנוגדת למנדט הרשות השופטת כפי שנקבע בקום המדינה, אין השופט חייב לשפוט על-פי חוקי הרשות המחוקקת, קיימת מערכת חוקים אחרת, שונה, אשר אותה הוא ינחיל למערכת המשפטית לאורך השנים, מבית המשפט העליון, דרך כל הערכאות ועד אחרון הפרקליטים המשרתים את מדינת ישראל.

מודע היטב למוסד התקדימים שלפיהם פסק דין של בג"צ מהווה סימן דרך מחייב שעל פיו אמורים שופטי הערכאות הנמוכות יותר לשפוט, קבע אהרון ברק כי על השופט "להשלים את החסר בחקיקה" במעין "חקיקה שיפוטית".

כלומר, מיום ששופט בית משפט עליון פסק פסק דין, גם אם הוא עומד בסתירה לחוק – הוא הקו המנחה מכאן והלאה את כלל המערכת השיפוטית, ולא פרשנות החוק שחוקקה הרשות המחוקקת כפי שמקובל בכלל הדמוקרטיות בעולם.

אולם, מה יצדיק את חריגת השופט, את האקטיביות בפסיקתו זו? לצורך כך, המציא אהרון ברק מושג חדש, עילה שאינה קיימת בספר החוקים - "עילת הסבירות". זהו יצור משפטי חדש, לפיו רשאי שופט "להתגבר" על אבן היסוד של הדמוקרטיה - לשון החוק שקבע המחוקק, ככל שימצא אותו "לא סביר".

השופט גם רשאי גם להשתמש ב"יצירתיות שיפוטית", כלומר ליצור מערכת של היסקים יצירתיים לפיו הוא יכול לכוון את מסקנותיו מהחוק שלא על-פי הבנה ישירה והגיונית של לשון החוק וכוונת המחוקק. למעשה – יצר ברק רשות שופטת המתנתקת מהצורך לשפוט על-פי חוקי הרשות המחוקקת בכל נקודת זמן שתמצא לנכון.

ותשאלו בצדק, לשם מה היה צריך אהרון ברק ללכת ברוח זו, המנוגדת לכל נשיאי בית המשפט העליון שכיהנו לפניו? התשובה לכך נעוצה בהשקפת העולם שלו. אהרון ברק לא הסכים ולו לרגע אחד להיות מדינת ישראל מדינה יהודית-דמוקרטית. בהיותו אדם חכם, משכיל, מבריק ובעל השגים שאין להם אח ורע בהסטורית מערכת המשפט בישראל, האמין אהרון ברק בכל ליבו כי זכה ל"הארה" ולזכות לממש את משימת חייו שהיא "הצלת" העם בישראל מהיהדות והדמוקרטיה, לטובת ייסוד מדינה חדשה, מדינה נאורה שתהיה "מדינת כל אזרחיה" ומושתתת על ערכים נאורים ולא על שילוב של יהדות המופיעה במגילת העצמאות ודמוקרטיה, עליה החליטה האספה המכוננת. אהרון ברק מעולם לא שטח את משנתו זו בפומבי, אולם, צבר פסיקותיו, פעולותיו ונאומיו מראה שחור על גבי לבן מה באמת חשב נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק על היהדות, על הדמוקרטיה ועל הפרדת הרשויות בישראל.

אהרון ברק הבין היטב שאם יפרסם ברבים את כוונותיו ואמונותיו, יהא סופו צליבה (מטאפורית) כפי שקרה לישו הנוצרי, שתתבטא בהדחה (מעשית) מכהונתו בבית המשפט העליון. לכן, עבד ברק בשום שכל, בנה מהלכים רבים קדימה כשחקן שחמט מצטיין ופעל בתחכום רב, באמצעות הנחלת תפישות משפטיות חדשות, קמעה קמעה, שכל יעדן הוא כרסום מתמיד בסמכויות הרשות המחוקקת והרשות המבצעת והעברת הכוח לבית המשפט העליון.

ברוב חוכמתו, השכיל אהרון ברק ליצור לעצמו מה שקרוי בעגת העם "לוביסטים" ובנרטיב הנוצרי "שליחים". זו מערכת של אנשים משמעותיים, החולקים עימו את אותן תפישות וערכים. קבוצה המהדהדת את תפישותיו החוצה, אל כלל העם. ברק הנחיל את תורתו לקבוצת השופטים בבית המשפט העליון, שליחיו של המושיע החדש ושלוחיהם ביודעין ושלא ביודעין, קובעים לכולנו עד היום, באמצעות מגוון הכלים השיפוטיים שהמציא אהרון ברק, את תורת ההתנהגות הנכונה והנאורה, מה סביר ומה לא, מה מותר ומה אסור.

לצורך שמירת הקו האחיד והנאור של שופטי בג"צ ככל הניתן, השתמש אהרון ברק בסדרת מונחים, שתכליתם לשמר את אחידות המחשבה בבית המשפט העליון, וזאת, בניגוד מוחלט לפלורליזם וריבוי הדעות שהן אבן יסוד במערכת אקדמית או במערכת שיפוטית האמורה לייצג את מגוון דרכי החשיבה בעם, כפי שמקובל בכל הדמוקרטיות בעולם.

ברק השתמש במונחים של "המשפחה השיפוטית", "המזג השיפוטי" ומונחים נוספים שכל תכליתם לוודא כי המועמדים שתבחר הועדה למינוי שופטים לכהונה בבית המשפט העליון יהיו שייכים לדרך החשיבה הנאורה שלו.

רובנו הוטעה לחשוב כי כשעסקינן ב"מזג שיפוטי" מדובר על תכונות של מתינות, סובלנות, שום שכל, ידע או יכולת ניתוח והקשבה. אולם, האמת המרה היא שהמשותף לשופטים שנבחרו בהשפעת אהרון ברק היתה אמונה עזה בדת הנאורות החדשה, דת שאין לה דבר וחצי דבר עם היהדות ועם ערכי הדמוקרטיה עליהן הושתתה מדינת ישראל.

כך, ברק התבטא באוטוביוגרפיה שלו כי "לא מצא שופט מזרחי המתאים לכהונה בבית המשפט העליון". לא מדובר כאן חס וחלילה על זלזול ברמת ההשכלה של אזרחים מזרחים כפי שנהוג לחשוב על אמירתו זו. האם באמת אהרון ברק חשב כי אין שופטים משכילים, חכמים, נבונים או בעלי יכולת שיפוט מעולה בקרב המזרחיים – ממש לא, כאלו יש לא מעט ואהרון ברק היה מודע היטב לכך.

הנשיא אהרון ברק לא מצא שופט מזרחי בעל ה"מזג השיפוטי" שהוא התכוון אליו, כלומר, שופט מזרחי שמאמין בתורת הנאורות אותה הוא הקפיד להנחיל לשופטי בית המשפט העליון אותם מינה ובמינויים תמך. השופטים המזרחיים, והיו כאלה רבים ומכובדים, יצאו ממערכת ערכים שונה, מערכת ערכים שכללה יהדות וערכי דמוקרטיה בסיסיים אותם ספגו בביתם, שלא היה בשכונות העילית של ירושלים ותל אביב. בחוכמתו, הקפיד ברק להסתיר את כוונותיו באמירה הסתמית "מזג שיפוטי", ולא בכדי.

ביטול הדמוקרטיה בישראל והשלכותיה ההרסניות

על-פי גישת הנאורות של ברק, לא קיימת בישראל דהיום דמוקרטיה. קיימת כאן הרשות השופטת הנאורה שלה יש משימה חשובה ביותר, המאפילה לחלוטין על הצורך לשפוט על-פי חוקי המדינה. קיימות לצידה עוד שתי רשויות הנחותות ממנה.

יש רשות מחוקקת ויש רשות מבצעת, אולם, הן בגדר כלי עבודה הנחוצים לרשות השופטת לצורך פעולתה המסיונרית והטמעת דת הנאורות במדינת ישראל. כלים הנדרשים לצורך ביצוע המשימה, ותו לא.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא מושג יציר כפיו של אהרון ברק - מושג ה"פרשנות היצירתית", לפיה יכול ורשאי בית המשפט העליון ואחריו יתר שופטי הערכאות הנמוכות לבטל הסכם כתוב וחתום בין שני אנשים או גופים, בדרך של פרשנות יצירתית המנוגדת ללשון ההסכם.

זלזול בהסכמים חתומים בין אנשים, הוביל לנזקים אדירים לכלכלה בישראל. הדוגמא הבולטת לכך היא בחוק החוזים. כיום לא ברור לאף איש עסקים כי לשון חוזה שחתם היא סוף פסוק ואכן תכובד על-ידי השופטים, בכלל הערכאות. אי לכך, אלפי תביעות מוגשות לבתי משפט, מכיוון שתמיד יהא צד הנפגע מלשון החוזה ומעדיף לנסות את מזלו בבית המשפט, אולי השופט יפסוק לטובתו בניגוד ללשון החוזה החתום?

לכן, נוצרו פקקים אדירים במערכת המשפט, וכתוצאה מאי הביטחון בפסיקת בתי המשפט לעניין קיום חוזים, מתארכים עד מאוד ההליכים המשפטיים בישראל. ישראל מדורגת במדד אכיפת החוזים של הבנק העולמי במקום ה-85 מתוך 190 בעולם, כשלפניה מדינות כגון אוגנדה, מונגוליה או דרום סודן.

אולם, המטרה העיקרית הושגה - העם הבין כי המילה הכתובה והחתומה היא המלצה בלבד והשופט הוא הפוסק האחרון ועל פיו יישק דבר. דעתו ושיקולי הסבירות שלו גוברים על כל הסכם חתום בין פשוטי העם. השופט יחליט על-פי מיטב שיפוטו ומחשבותיו הנאורות, גם אם שני הצדדים לא התכוונו לכך ולא חתמו על כך ביניהם. מה שנכון לחוזה ספציפי – נכון שבעתיים גם לחוקי הכנסת.

מכאן, קצרה היתה הדרך להפיכת מערכת היעוץ המשפטי במשרדי הממשלה ויתר הגופים הציבוריים למערכת מחייבת שלא ניתן לזוז מבלי לקבל את אישורה. זו מערכת "קומיסרים", שליחים נוספים אשר מהדהדים את עמדות שופטי בג"צ ומחלחלים אותן לתוך המערכת הציבורית, מעל ראשם של נבחרי הציבור ושרי הממשלה שמונו לקיים מדיניות אחרת לחלוטין – מדיניות הרשות המחוקקת שבחר העם בבחירות דמוקרטיות.

סדרת פסקי דין שהשלים אהרון ברק לאחר פרישתו לגמלאות, יצרו תקדימים משפטיים ואבני בוחן לשנים רבות, לדוגמא פסיקתו בעניין הסיכולים הממוקדים של צה"ל, שהובילה למגבלות רבות על צה"ל וכוחות הבטחון ולמעשה הפסיקה את הסיכולים הממוקדים ברחבי יהודה ושומרון. במקביל, עקב היקף המגבלות המשפטיות והתנאים המורכבים שהוטלו על צה"ל לביצוע לפני ובמהלך פעילות מבצעית, הוקם מערך יעוץ משפטי צבאי יעודי שהעמיק עוד יותר את השליטה של המערכת המשפטית ברשות המבצעת.

למותר לציין כי ארה"ב לדוגמא, מעולם לא התירה למערכת המשפטית שלה להיכנס ולדון בפעולות הצבאיות שהיא מבצעת, לא לפני, לבטח לא במהלך פעילות ובדרך כלל גם לא לאחר פעילות מבצעית, כולל הסיכולים הממוקדים.

כך, הפך אהרון ברק את צה"ל לצבא שהוכתר להיות ה"מוסרי ביותר" בעולם, אולם במקביל, גם הצבא הכבול משפטית ביותר בעולם. צה"ל לאחר עידן נשיאות ברק מהסס, משתהה, מסובך וכבול בכבלים משפטיים רבים ומיותרים. במרוצת השנים, רבים מקציני צה"ל הבכירים הוטעו להאמין כי זה "לטובתם", כי כך הצבא הופך ל"טהור" יותר, כמובן, על חשבון חיי אזרחים וחיילים רבים.

המשמעות הפרקטית של "טוהר הנשק" הזה היא שחיילי צה"ל יוצאים כיום לקרב עם יד קשורה מאחורי גבם. ילדינו מסכנים את חייהם שוב ושוב לחינם, כאשר ניתן היה לפעול כפי שמקובל בכל צבא אחר בעולם ולמנוע הרג חיילינו שלא לצורך. אין ביהדות או בכללי הדמוקרטיה כל זכר לסוג כזה של התנהגות משפטית והיפוך סולם הערכים, גם לא באף דמוקרטיה אחרת.

ערכים אלו חלחלו כל כך עמוק לתוך צה"ל, שרמטכ"לים מדקלמים אותם בלי להניד עפעף ובלי למצמץ. ערכי הרעות והדבקות במשימה פינו את מקומם לנוהלי כסת"ח, לבדיקות אינסופיות ואישורים מדרגים גבוהים לכל תזוזה, כדי שחס וחלילה לא תוגש תביעה משפטית כנגד מי מהמעורבים בפעילות המבצעית, גלגול אחריות כלפי מעלה לפני פעולה וכלפי מטה כאשר העניינים מסתבכים משפטית, הן לצערנו רעות חולות הנילוות למשפטיזציה העמוקה של המערכת הצבאית.

המחאה והנדסת התודעה

אהוד ברק, הוא איש מבריק. איש חכם בסדר גודל מרוב אזרחי המדינה. הוא דווקא הבין היטב את המהלכים האלה של אהרון ברק. אולם, אהוד ברק שייך אף הוא לאותה כת משיחית ונאורה, שהדמוקרטיה אינה נר לרגליה, כמו גם ראש השב"כ לשעבר, נדב ארגמן. זו קבוצה של אנשים בעלי השפעה וכוח, חלקם בעלי ממון רב, רובם משתדלים כי קולם לא יישמע ברבים וזהותם לא תיחשף לציבור.

אנו עוסקים כאן בקבוצה קטנה, חכמה ומוכשרת להפליא, בעלת כושר ביטוי בעל-פה ובכתב ברמה הגבוהה ביותר, אשר שייכת מטבע הדברים לעשירון העליון של מדינת ישראל - קבוצה נאורה המאמינה בעליונות הגזע האליטיסטי.

קבוצה זו, שמתוקף תפקידה הנוכחי או ה"לשעבר" זוכה אוטומטית להערכה רבה ואמון הציבור, השתמשה ועדיין משתמשת במינויים ציבוריים שניתנו להם לצורך הפצת התורה החדשה הזו וכפייתה אט אט על כלל אזרחי המדינה. במקביל יש רבים הרבה יותר, הנמצאים כיום בתפקידים ציבוריים שונים, אשר הוטעו להאמין בסכנה הקיומית של הרפורמה במערכת המשפט והיוו מרכיב מרכזי בתוהו ובוהו שהתחולל בישראל בתקופה האחרונה.

דווקא אלו שקולם נשמע לא מעט, כדוגמת האלוף טל רוסו או רא"ל גדי אייזנקוט – אינם כאלו. מדובר על אנשים משכמם ומעלה, שהלכו שבי אחר סיסמאות והנדסת תודעה מבית מדרשם של אהוד ברק וחבריו.

אהוד ברק היה רמטכ"ל. הוא יודע לארגן כוחות, הוא מכיר טקטיקות ויודע שההגנה הטובה ביותר היא התקפה. לכן, הדרך הטובה ביותר להגן על הדיקטטורה הנאורה והלא דמוקרטית של בית המשפט העליון היא להפחיד את הציבור ולרתום אותו למאבק ברפורמה. שימוש מוצלח ביותר בהנדסת תודעה, לפיה הרפורמה היא "התקפה על הדמוקרטיה". כלומר, תמונת ראי של המציאות.

בדיוק כפי שרמאי מקפיד יתר על המידה לומר לכולם כי הוא אדם ישר, כך אלו המבצעים בפועל תכנית סודית להמרת הזהות היהודית-דמוקרטית של ישראל לדת הנאורות של אהרון ברק - מקפידים להרחיק מעצמם את העניין ולהאשים את הצד השני בחיסול הדמוקרטיה.

מערכת הנדסת תודעה מבית מדרשו של אהוד ברק, היא היד המנערת את הצנצנת!

מערכת הנדסת התודעה, משומנת היטב בכספים רבים, פרסום, הסעות המונים, יחצ"נות ושליטה ברוב אמצעי התקשורת - יצרה שטיפת מוח ציבורית, שניערה היטב את הצנצנת. הודהדו לציבור מניפולציות שקריות ורעיונות המבוססים על זריית מלח על פצעים הקיימים ממילא בעם, בין ימין ושמאל, בין חרדים לחילוניים. הנדסת התודעה רתמה אותם באטימות לב ותחכום רב למלחמה בתיקונים המוצעים במערכת המשפט.

המהלך הנוכחי הוא צעד של יאוש. תגובה היסטרית לנסיון ממשי של עם ישראל למוטט את מעוז הנאורות, לחשוף ברבים את ערוותו ולהחזיר את בית המשפט העליון למקומו הראוי בדמוקרטיה.

מערכת האריסטוקרטיה הפעילה עתה את כל הכלים שעמדו לרשותה, תוך גרימת נזקים איומים לכלכלת ישראל ולדימוי ישראל בעולם כולו. בניית תשתית להתארגנות כזו לא מתבצעת ביום אחד וגם לא בחודש-חודשיים. זו מערכת מאורגנת היטב וממומנת היטב אשר התפרשה במערכות החיוניות של מדינת ישראל לאט לאט, צעד אחר צעד, לאורך הרבה שנים.

גם לקואליצית הימין דהיום יש אשמה לא מבוטלת בהצלחת המזימה של הידיים שניערו את הצנצנת. ביוהרה, חוסר הבנה ואטימות בוטה - הם יצאו לציבור בשורת הצהרות מגאלומניות ומאיימות, שגרמו לציבור גדול זעזוע ודחיה.

הנדסת התודעה הצליחה בכשרון רב לנצל עד תום את השגיאות הקולוסאליות שעשו הפוליטיקאים מימין. הצעות חוק ביזאריות של ח"כים מהקואליציה, רעיונות הזויים רבים הפורטים על עצבים חשופים במרכז המפה הפוליטית בישראל הוצפו, הועצמו והודהדו לציבור כאילו מחר בבוקר הם מתגשמים.

במקום להתמקד בקידום והסברה של אותם 5-6 תיקוני רפורמה החיוניים להשבת האיזון בין רשויות המדינה, תוך יצירת שיח פורה עם חלקים באופוזיציה, בחרה הקואליציה לארוז חבילה גדולה של חוקים מקוממים, רובם סקטוריאליים וחלקם פרסונאליים לחלוטין, וניסתה להעביר את כולם יחד, במחטף, בשיטה של יד רוחצת יד. זה נראה רע, זה הריח רע, רע מאוד.

החבילה הזו, שנראתה גדולה, מושחתת ומאיימת לציבור גדול בישראל – נתקעה למדינה בגרון ולא הצליחה להחליק לתוך קיבתה הרגישה של מדינת ישראל. ציבור הולך וגדל בה חש בחילה ויצא לרחובות במטרה להקיא את מה שלדעתו אסור למדינה לבלוע, גם כאשר הוא מוגש במצקת חוקית ברוחב של 64 מנדטים.

מנגד, מהנדסי התודעה הקפידו כי לאורך כל המערכה לא יתקיים ולו דיון מעמיק אחד בסעיפי הרפורמה המוצעת. הם הקפידו לשמור על שלמות חבילת החוקים הזו בתפישה הציבורית, כך שהחוקים העוסקים בפרימת שלטון בגצ על שתי הרשויות האחרות יטמעו בשלל החוקים האחרים המקוממים. בסיוע טובי הפרסומאים, הם הקפידו לשמור את המאבק הציבורי מבוסס אך ורק על מערכת סיסמאות ריקה מתוכן אמיתי, סיסמאות הזורות מלח על פצעים ישנים, נוגעות בכל העצבים החשופים ומעירות פוביות קיימות.

והם אכן הצליחו לרמות את כולנו. הם הצליחו להפעיל את כלל מערכות המדינה בישראל, לזרוע הרס וחורבן, להשבית הכל ולהסית את כולנו זה כנגד זה. הם הצליחו לשכנע את רוב אזרחי המדינה כי הדמוקרטיה שלנו בסכנה. ומשכך הוא הדבר - הכל כשר כדי לעכב את מכלול החוקים ובתוכם הרפורמה המשפטית האמיתית, זו שתגדע את מזימתם להפוך את המדינה היהודית לנאורה ונטולת יהדות ודמוקרטיה.

במהלך השבועות האחרונים, מדינת ישראל נחשפה לשני צדדים של כיעור:

מצד אחד נחשף ציבור חילוני גדול ליהירות מנצחים בבחירות, מהצד החרדי והציוני-דתי, אשר בזחיחות ובהתנשאות החליטו לתקן כאן ועכשיו את הכל. לשנות במחי יד של 64 מנדטים מנהגים של שנים רבות, ובאותה הזדמנות – לחוקק חבילה בעייתית ביותר של חוקים הזרים לרוב הציבור החילוני בישראל.

מצד שני נחשף הציבור הימני למלוא הכיעור, היהירות המושחתת, הכוח המגלומני והזלזול בחוקי המדינה של כת הנאורות האליטיסטית. זו קבוצה ששלטה עד עתה במחשכים ברוב מערכות המדינה וביום פקודה - הצליחה לשתק אותן בתוך מספר שעות, כולל את הצבא והמשטרה.

הם הוכיחו שמבחינתם הכל מותר וניתן לשרוף את הבית על יושביו, לדרוך על המשטר הדמוקרטי ועל חוקי המדינה. כת הנאורות ניערה היטב את הצנצנת וליבתה הסתה פרועה ושיסוי של חצי עם בחצי העם האחר. הגענו לסף מלחמת אזרחים ושבירת כל המאחד בינינו, והכל למען המשך שלטונם במדינה.

האבסורד הוא כי אילו אהרון ברק או אהוד ברק, הנאורים, המטיפים ל"טוהר הנשק ואי פגיעה בלא מעורבים", המסבירים לכולנו את נחיצות "עילת הסבירות" והנלחמים על הזכות הנשגבת של שיפוט מעל חוקי הכנסת בשם ה"שמירה" עליה, היו מרצים את משנתם זו בפני דוד בן גוריון או מנחם בגין – שני המנהיגים המיתולוגיים גם יחד היו מביטים זה על זה בתדהמה, פורצים בצחוק עז, קמים מכסאותיהם ומשליכים את צמד הברקים החוצה מהחלון, בזה אחרי זה.

אז מה הלאה?

הכתוב מעלה עד עתה נשמע מייאש, אולם, אני מאמין בכל ליבי שהרוב המוחלט של עם ישראל לא באמת הבין לאן הוא נגרר בתקופה האחרונה. לא מימין ולא משמאל. אני מאמין שלדת הנאורות החדשה הזו יש קבוצת תומכים קטנה ביותר, אליטיסטית, עשירה, מקושרת היטב ויודעת היטב ליצור מניפולציות ולזרוע פילוג ושנאה בקרבנו. לשיטתם, הכרחי לבטל את האיום על המערכת הלא דמוקרטית שיצר כאן אהרון ברק, בכל מחיר, כולל שיסוי איש באחיו עד לסיפה של מלחמת אחים בינינו.

הם לעולם לא יפסיקו לנער לנו את הצנצנת!

אם נבין שזו היד הזרה והלא קדושה המנערת את צנצנת חיינו במדינת ישראל וגורמת לכולנו להילחם זה בזה – נוכל לפתור את המשבר באופן ענייני ולהימנע ממלחמת אחים.

מדינתנו מהווה מדינת מפלט לעם היהודי בעולם. אנו מעין "שמורת האינדיאנים" של יהודי העולם כולו. לכן במדינתנו חייבת להיות לעם היהודי העדפה לאומית מתקנת. חוק השבות הוא דוגמא מובהקת להעדפה המתקנת הזו לבני הלאום היהודי באשר הם. שמירה על הרוב היהודי במדינת ישראל היא חיונית לשמירה על צביון המדינה היהודית-דמוקרטית. במדינת היהודים לא יכול להיות שוויון זכויות לאומי לכולם, אלא רק לעם היהודי, שעבורו קמה מדינת היהודים. זאת, בניגוד לשוויון זכויות אזרחי שחל על כלל אזרחי המדינה, מתוקף היותנו מדינה דמוקרטית. בתוך המתח המובנה בין יהדות לדמוקרטיה, אנו פוסעים בזהירות מקיימים סטטוס קוו בין דת ומדינה ומחפשים לנו את שביל הזהב הייחודי למדינת ישראל.

מהות המדינה היהודית-דמוקרטית מתנגשת חזיתית בתפישת השוויון הכללי ו"מדינת כל אזרחיה" בו דוגלת הנאורות מבית מדרשו של אהרון ברק. לכן, הנאורות שואפת באופן עקבי למחוק את הסממנים היהודיים מהתנהלותנו כמדינה. את זה רוב רובו של העם, מימין ומשמאל צריך להבין ואת המחלוקת הזו צריך ללבן ולהוציא לאור.

למזלנו, בהתלהטות היצרים האחרונה במדינה הושג הישג מרשים, שלא היה כמוהו מזה שנים רבות. רוב מוחלט של האזרחים - ימין ושמאל, חילוניים וחרדים, הבינו בצורה זו או אחרת כי משהו יסודי רקוב במערכת המשפטית והפיכתה מאחת מתוך שלוש רשויות לממלכה בפני עצמה.

הרוב המוחלט של העם בישראל מבין ומאמין כי יש מקום לבצע שינוי כזה שלא יאפשר לשופטים לבחור את עצמם, ויחזיר את הגלגל אחורה בעניין הסמכויות שנגסו מהרשויות האחרות. זאת, מהטעם הפשוט – כולנו רוצים לחיות במדינה יהודית-דמוקרטית ומאמינים כי זה הבסיס הנכון למדינת ישראל וכך היא צריכה להמשיך ולהתנהל לטובת הדורות הבאים.

את זה מבינים ולזה מסכימים הרוב המוחלט של אזרחי המדינה מכל גווני הקשת הפוליטית. הרוב המוחלט מסכים כי על בית משפט במדינה דמוקרטית לציית לחוקי הכנסת ולא לנגוס בסמכויות הרשויות האחרות. רובנו מבינים כי בבית המשפט העליון וביתר הערכאות צריך להיות ייצוג הולם למגזרים השונים בחברה ולא רק לאליטה.

לא בנימין נתניהו, לא בני גנץ, לא ליברמן, לא לוין, לא רוטמן, לא סמוטריץ ולא בן גביר. אף אחד מהם אינו שייך לכת הנאורות החדשה. כולם מאמינים במדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, כולם חפצים שנגור כאן יחד בביטחה ובשלום, גם אם לכל אחד מהם יש זווית ראיה שונה על אותה דמוקרטיה יהודית. אמת, לעיתים בהתלהטות יצרים נפלטות מילים כאלה ואחרות שלא היו צריכות להיאמר, אבל הבסיס המשותף לכולנו – אחיד ומוצק.

אני מקווה בכל ליבי שנזכה להחזיר את בית המשפט העליון למקומו המכובד והראוי, כרשות שופטת בהגדרתה המקורית, כפי שהיה שנים רבות טרם מינויו של כבוד הנשיא אהרון ברק. אני מאמין שנמצא יחד דרך לייצג בבית המשפט העליון את מגוון הזרמים הקיימים במדינת ישראל, שנדע לייצג בו את מגוון האזרחים המזדהים עם עקרונות מגילת העצמאות, עם מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי ועם היות מדינתנו מדינה יהודית-דמוקראטית. לבית המשפט היה תמיד, יש היום ויהיה תמיד מקום מרכזי, מכובד וחשוב לעין שיעור במסגרת שלוש הרשויות של מדינת ישראל.

אני מקווה כי אכן תנוסח עתה חוקה לישראל, או לפחות סדרת חוקי יסוד מקיפים, המתאימים לערכי המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, בדיוק כפי שרצו מקימי המדינה לדורותיהם. ככל שנעמיק להבין את הגורם האמיתי להתלקחות היצרים בינינו – כך נסלול דרך בטוחה יותר להבנות שיתנו מענה לכולנו ברוח היהדות ובערכי הדמוקרטיה.

כדי להשיג הסכמה רחבה, שומה על הקואליציה לזנוח עתה את כל החוקים המשניים המתסיסים ומעוררי המחלוקת, לטובת טיפול שורש בנושאים העיקריים המעוותים את מערכת היחסים בין הרשויות במדינה.

מנגד, שומה על האופוזיציה לזנוח את הרטוריקה המתלהמת, להסכים על קווי יסוד פשוטים וברורים ועל הצורך באיזון מתקן בין הרשויות. על כולנו לקבל ולהפנים כי גם לציבור הימני וגם למיעוט החרדי יש מקום מכובד בדמוקרטיה היהודית שלנו ושבטחונם, בטחון רכושם, אורחות חייהם ואיכות חייהם ראויים להגנה שווה לחלוטין לאלו של יתר הציבור בישראל, בכל מקום בו יבחרו לחיות. עצם הצורך בדיון בנושא טריוויאלי זה חושף את ערוות גישת בג"צ האליטיסטי, שנבעה מתפישות עולם זרות למדינת ישראל.

לדוגמא:

במקום להתנצח על הרכב הועדה למינוי שופטים, ניתן להסכים על תובנה אחת פשוטה. מדינת ישראל חצויה בערך באמצע בין ימין ושמאל. לכן, כלל בחירה פשוט שלפיו שופט אחד ימונה על ידי ועדה מימין והשופט הבא על ידי ועדה משמאל, וחוזר חלילה – יביא לאיזון צודק ומיוחל בבית המשפט העליון.

הבנה כי בית המשפט העליון סטה מהאיזון הדמוקרטי והבנת הסיבה לכך תאפשר הסכמה רחבה על ביטול כללי השיפוט וה"מוסכמות" שהמציא אהרון ברק לצורך חריגה מהסמכות שנקבעה לבית המשפט, ויתור על נוהגים המתערבים בסמכויות הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.

ברוח ההסכמות נוכל עתה לנסח חוקה לישראל, או אסופת חוקי יסוד לישראל, המבוססים על מגילת העצמאות והיותה של המדינה יהודית-דמוקרטית.

מתוך הבנת הצורך לאפשר לכל הממשלות למשול, ניתן יהיה להסכים על החזרת הפרקליטות למעמד של גוף מייעץ, מסייע ותומך בהנהלת משרדי הממשלה לביצוע המדיניות שקובעת הקואליציה בכנסת, כל קואליציה שתיבחר.

ולבסוף, נצטרך לבחון לעומק איך לחזור לאמות מוסר המושתתות על זכות העם היהודי לחיות בבטחון ושלום בכל אזורי ארץ ישראל. לקיים חשיבה מחודשת על מערכת הערכים שלנו כעם יהודי החפץ לחיות בביטחה בארצו ולהבין שחיי כל האזרחים הוא ערך עליון הגובר על ערכים זרים אחרים.

אנו נתגבר על כל הפערים, נצא לדרך חדשה, מאוחדים ומחוזקים, אם נשכיל להבין כי אין לנו ארץ אחרת.

אזרח מודאג ומקווה

הכותב הוא ד"ר נחשון מרגליות, בעל תארים בסטטיסטיקה ומחשבים ודוקטוראט במינהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב.