עכשיו, כשהרוחות של השבוע הסוער שעברנו קצת נרגעו, הגיע הזמן לחזור ולהתייחס לעובדה אחת פשוטה - אין אף אחד, ואני חותם על זה, שחושב ששני הדואטים והשיר ששלמה ארצי הוציא בשנה האחרונה הם פסגת היצירה שלו. אף אחד, כולל ארצי עצמו.
גם מצבו הבריאותי של ארצי נראה בסדר גמור. לא שאני רופא או משהו, אבל בניגוד לזמרים רבים בני גילו שהכריזו על פרישה או שנאלצו להפסיק סיבוב הופעות בעקבות מצב רפואי, ארצי עדיין מופיע בתדירות שזמרים שצעירים ממנו בארבעים שנה יכולים רק לקנא בה. תדירות, שלפחות לעיניי הבלתי מקצועיות, יכולה להעיד על כך שהאיש לא בדיוק מתכנן לתלות את המיקרופון ולהזדכות על הציוד בשנים הקרובות.
אז אם זה לא בגלל שיר או משהו ספציפי שקרה בשנה האחרונה, ולא בגלל החשש (המוצדק, במקרים רבים אחרים) שהזוכה המיועד לא יהיה איתנו בשנה הבאה כדי לזכות בכבוד, מה כל כך בער לכם לתת לארצי את פרס ישראל דווקא השנה?
שלא תבינו אותי לא נכון, אני חד משמעית מסתייג מההחלטה של ארצי לוותר על הפרס - אבל אני בהחלט מסוגל להבין אותה. בהחלט מסוגל לדמיין את מטר התגובות הזועמות שהיו נכתבות נגדו אם הוא היה בוחר לקחת את הפרס – תגובות מהסוג שארצי חטף רק שבועיים לפני כן כי "העז" לא לצאת נגד הרפורמה בקול מספיק חזק לדעתם של היפים והחמציצים. אז למה להכניס אותו לפינה הזאת?
הרי לכולנו, כולל לארצי עצמו, היה ברור שהוא יזכה בפרס ישראל מתישהו. האיש ושיריו הם חלק מפסקול חיינו, פסקול שלפחות בשבילי התחיל אי שם במסיבת יום העצמאות בגן עם 'פתאום קם אדם', וזה לא משנה אם אנחנו מסכימים עם דעותיו או לא.
שלמה ארצי הוא המוזיקה הישראלית והמוזיקה הישראלית היא שלמה ארצי. אחרי יותר מחמישים שנה בהם הוא עיצב את המוזיקה הישראלית בדמותו פרס ישראל מגיע לו, ובצדק. אבל הוא היה מגיע לו גם שנה שעברה. ולפני שנתיים. ושנה הבאה. ובזו שאחריה. ובכל זאת, דווקא השנה הוא קיבל אותו. למה?
ולפחות בתחושה שלי, הסיבוב פה היה משני הכיוונים. נכון ששלמה ארצי עשה סיבוב על פרס ישראל, אבל גם פרס ישראל קצת עשה סיבוב על שלמה ארצי. לא סיבוב גדול, כי שלמה הרי היה גם ככה זוכה מתישהו בשנה, שנתיים, חמש שנים הקרובות, אבל כן איזה סיבוב קטן. סיבובונצ'יק.
מערכת היחסים בין פרסים לזוכים היא דו כיוונית – לא רק הזוכה מתהדר בפרס, אלא גם, במידה והזכייה הייתה מוצדקת, הפרס מתהדר בזוכה. אלברט איינשטיין זכה בכבוד שבקבלת פרס נובל, אבל גם פרס נובל זכה בכבוד ששמו יוזכר לעד באותה נשימה עם אחד מגדולי המדענים שידעה האנושות.
גם מבחינת סיקור תקשורתי ברור שמתקיימים יחסי גומלין בין השניים. זכייה בפרס יוקרתי, כמו פרס נובל מהדוגמה הקודמת, מבטיחה חשיפה תקשורתית עבור מדענים שעד עתה היו כמעט אנונימיים. אבל כאשר הזוכה בפרס נובל לשלום הוא נשיא ארצות הברית למשל, הוא זה שמסיט את אור הזרקורים אל עבר האירוע ולא להפך.
שתי הסיבות האלו, וגם כל אחת בפני עצמה, הן הנימוק שאמנם לא מופיע בהחלטה הרשמית של הועדה, אבל בהחלט מרחף מעליה. זה לא סוד שמעמדה הציבורי של הממשלה הנוכחית מעורער, גם אם לא בקלפי אלא רק בעיניי המילייה של עולם התרבות והתקשורת – אותו מילייה שאמון בדרך כלל על זכייה בפרס ישראל מצד אחד, וסיקורו מהצד השני.
הבחירה להעניק לשלמה ארצי את פרס ישראל השנה נועדה להיות הג'וקר, בחירה בסמל תרבות ישראלי כל כך מובהק שאיש לא יוכל להחרים את הטקס או לבחור לא לסקר אותו רק כי שר התרבות לא בא לו טוב בעין. כי מה נעשה, במדינה שלנו אתה יכול להיות עורך עיתון עם אג'נדה, אתה יכול לסקר באופן "אובייקטיבי" הפגנות שאתה בעצמך מוביל אותם, אבל אתה לא יכול להיות עורך העיתון שבחר לא לסקר את הזכייה של שלמה ארצי בפרס ישראל. גם לנו יש גבולות.
תרצו או לא תרצו, זה המשחק. וארצי עשה את ההחלטה שלו ובחר שלא להשתתף בו. הוא לא תפס צד בוויכוח הציבורי - הוא נדחף אליו. סאגה תקשורתית שלמה שהייתה נחסכת אם רק היו מחכים שנה ומעניקים לו את הפרס לכבוד יום הולדתו ה-75. זו בטח הייתה סיבה יותר מוצלחת מהשירים 'זה לא בא בקלות' או 'לא אבודים'. לא מכירים? בדיוק...