בית החימר הקטן היה גדוש בבני משפחת ישורון. השקים המלאים עד להתפקע נדחקו סמוך לקירות, התינוקות נקשרו במנשאים לאימהות הצעירות והילדים הקטנים התרוצצו בהתרגשות.
סבתא תמר הסבירה להם שזה ה־לילה, שעוד מעט יוצאים מכאן, ממצרים. היא עזרה להם להתלבש בבגדי ההליכה, לקשור את הנעליים, ליטפה את פניהם בהתרגשות. אבל הם לא נחו והמטירו עליה שאלות שהיא לא ידעה לענות עליהן. איך נצעד? מתי נגיע? מה יש שם, מחוץ למצרים הענקית שרק אותה הם מכירים? והכי הכי, מה זה בדיוק בני חורין? כולם חיכו לאות שיגיע מנשיא השבט ובמקביל המתינו שהצלי יהיה מוכן. אבל סביב השולחן העגול הנמוך שבמרכז החדר שוב התלהט ויכוח. סבתא תמר נאנחה, הילדים שלה כל כך אוהבים זה את זה וכל כך שונים זה מזה. העובדה הזאת הופכת את הכינוסים המשפחתיים למעניינים מאוד, אבל לפעמים זה כבר יותר מדי אפילו בשבילה.
"לא היה צריך לתקוף ככה את המצרים. הם לא אשמים באופן שפרעה החליט להוביל את המשבר. יכולנו לכרות איתם ברית שלום, להפיל יחד את פרעה ולחיות פה בכיף עד עולם", אמר הבכור שלה, דן. "מה פתאום", הגיבה לאה, הבת השלישית, שהובילה לא מזמן את הקמפיין 'שם-לבוש-שפה'. "אם היינו נשארים כאן, היינו אובדים לעד. אתה באמת חושב שאפשר לכרות ברית עם חסרי המוסר האלה?". "די נו, כאילו אנחנו בכלל יכולים להחליט, כאילו שאלו אותנו. הכול זה עניין של אלוקים", התפרצה שני, הבת השנייה, לשיחה. יונדב הצעיר קם בעצבים: "אוף, אולי די כבר. תנו לאכול בשקט, גם ככה אין לנו זמן".
איך, איך הם מצליחים להתווכח למרות שכולם ממהרים כל כך, למרות שאנחנו בהמתנה דרוכה, למרות שזה הלילה הגורלי של חיינו. הרי עוד רגע כל זה ייגמר, החיים הנוכחיים ייקרעו מעלינו ואנחנו נצא אל הלא נודע, היא שאלה בתמיהה, כמעט בייאוש, את ישורון, בעלה ואבי הילדים התוססים האלה. ואז זה היכה בה. חוסר הידיעה, חוסר היציבות, העתיד הלוט בערפל, כל אלה גורמים לוויכוח לעלות לטונים גבוהים. ככה הם מתמודדים עם החרדה. ההבנה הזאת הרגיעה אותה. היא הביטה בהם בחיבה, מצטערת שנולדה הרבה לפני שהמציאו את אטמי האוזניים, אבל מבינה לליבם. היא גם ידעה שלא משנה מה, הם יישארו אחים.
פסיק קטן בהיסטוריה
פסח תמיד היה חג משפחתי. מה זה משפחתי? זה לב העניין. בזמן המשכן והמקדש המשפחה המורחבת הייתה מתכנסת יחד סביב השה המשפחתי ומעבירה את המורשת לדור הבא. הדור המבוגר מספר לזה הצעיר על הניסים של אז ועל הניסים של אחר כך, ועל האמונה שהחזיקה את העם המיוחד הזה כל הדורות.
התורה יודעת שאנחנו שונים, מגוונים, לא אחידים. לכל שבט יש את הצבע שלו בחושן, את הברכה שלו, את התכונות המאפיינות אותו. אבל יותר מזה, בכל משפחה יכולים להיות ארבעה בנים שמצריכים התייחסות שונה, החכם, הרשע התם, וזה שאינו יודע לשאול. אנחנו לומדים מה צריך לענות לכל ילד, אבל מה קורה כשהילדים האלה מתכנסים סביב שולחן אחד?
עם ישראל אוהב את ליל הסדר. הסקרים תמיד מראים שקרוב למאה אחוזים מהיהודים בישראל חוגגים אותו. הם מתכנסים סביב שולחן אחד, שאליו הגיעו מקרוב ומרחוק, לפעמים זה הכינוס המשפחתי היחיד בשנה. יושבים יחד ארבעה אנשים או שלושים. הרוב, גם על זה מספרים הסקרים, קוראים את ההגדה המסורתית. ה־DNA של העברת המסורת והאמונה לגמרי איתנו, וכל זה בלי קמפיין רחוב או סרטוני תדמית.
הישראלים מתכנסים מדי שנה סביב שולחן אחד, אבל זה לא פשוט. בכל פעם מחדש מתפרסמות כתבות על איך להצליח לעבור את ליל הסדר. האישה הרווקה צריכה להתמודד עם השאלות המטרידות של הדודים, וההורים הצעירים שלא מפסיקים לרדוף אחרי הבן המתפרע חוששים מהתגובה של הגיסה שילדיה הממושמעים נעים בתנועות מדודות כמוה. והמארחים, הם כל כך רוצים ששני הבנים שהסתכסכו לפני שנים יצליחו לשבת זה ליד זה בנחת סוף סוף. האם זה יצליח?
השנה נוסף לכל האתגרים האלה משקל יתר. הוויכוח על הרפורמה. "שלומי כשלום עמי", נהג להשיב המשורר חיים גורי לכל מי ששאל אותו לשלומו, ונדמה שהיום כולנו במצב הזה. בעצבים חשופים, רגישים, כואבים ומודאגים. זה טוב. טוב שאכפת לנו כל כך ואנחנו לא אדישים. אבל זה גם קשה. הפיל שבחדר, הדיון הזה, ייכנס איתנו לליל הסדר והוא ישב שם איתנו, בתוך המשפחות שיש בהן אנשים שונים ודעות שונות. וככל שהדבר נדמה לנו קיומי יותר, מהותי יותר, מעסיק אותנו יותר, ככה הוא בדמנו, ככה נתקשה לוותר עליו.
משפחה היא המקום שבו אדם רוצה להרגיש הכי בטוח, הכי שייך. המקום שבו הוא מצפה שיקבלו אותו כפי שהוא בלי תנאים. משפחה היא הערוגה הכי מצמיחה, הכי משפיעה, הכי בונה. ולכן זה המקום שבו העצבים שלנו הכי חשופים, שבו אמירה אחת של דוד יכולה לכאוב בבטן, כמו שמאה צעקות של אנשים זרים לא יכאבו. שבו משפט אחד של סבא יכול לרכך דאגה של שנים. אנחנו קשורים בעבותות למשפחה ולפעמים היא מהווה את מוקד המורכבות של חיינו.
זוכרים שלפני שלוש שנים, לא לפני הרבה זמן, ליל הסדר התפרק למשפחות גרעיניות ובודדים בצו הקורונה? הסגר איים לחנוק. מכל עבר שאלנו את עצמנו: איך עושים סדר כזה? מה יהיה עם המבוגרים? האם אפשר לחגוג ביחד בזום, כי הלבדיות היא סכנת נפשות? כמה רצינו אז משפחה, כמה כאבנו את הפירוק של היחד. עכשיו כשהוא שוב איתנו כאן, כדאי להיזכר כמה הוא חשוב לנו, כמה משפחה, שלא בוחרים, היא חמצן. למרות המורכבות, לא משנה מה הרקע שלה.
ליל הסדר הוא יום ההולדת של עם ישראל. אנחנו מדפדפים יחד באלבום ומספרים איך נולדנו ומה קרה לנו בחודשים הראשונים, ונזכרים שכולנו בעצם אחים למשפחה אחת גדולה. האלבום שלנו נפתח בהכרזה שמי שרעב מוזמן לאכול, ומי שיש לו צורך, כל צורך שהוא, שיבוא אלינו ויפסח איתנו, כי העיקר הוא הערבות ההדדית. האלבום שלנו מזכיר איך נפלנו לשעבוד ואיך יצאנו משם, מהלל את הניסים שנעשו לנו ומקווה יחד שבשנה הבאה בירושלים. בלילה היסטורי כזה, לילה של זום אאוט, הוויכוח על הרפורמה מיותר, לא שייך. כמעט לא צריך להתאמץ להתעלם מהסוגיה כי היא זרה לליל הסדר. הימים האלה פתאום נראים כמו פסיק קטן בהיסטוריה האדירה של העם הגדול הזה. לילה שבו אנחנו עוסקים בגורל המשותף ובייעוד הנצחי, לילה שבו אנחנו מפגינים כולנו יחד סביב השולחנות בבתים ברגישות, בשמחה בהודיה.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***