הקור העז של תחילת שבט הניס את נחי אייל מהרחוב מוכה הרוחות אל ביתו המוסק שבפסגות. הוא הניח את תיק הטלית והתפילין שלו על שולחן המטבח ולחץ על מתג הקומקום כבכל בוקר. שלא כבכל בוקר, בבוקר הזה סערה עליו רוחו. שני בניו – יחיעם ואחיו הקטן יותם – שכבו כל הלילה קפואים ביישוב עמונה, נטולי בית חם לנוס אליו. עם שחר, כך שמע מהם בפעם האחרונה, יטפסו גדודים של שוטרים אל ההר הקפוא ויפנו אותם משם כדי לאפשר לשופלים להרוס את תשעת בתי הקבע שנבנו בפאתי היישוב. דאגתו של נחי, דאגת אב, השכיחה ממנו את הקומקום שכבר העלה אדים ושלחה אותו אל מסך הטלוויזיה בסלון.
שעתיים תמימות ישב מול המסך, דעתו מוסחת לחלוטין מצורכי הגוף ומיום העבודה שמתבזבז. בעיניים פעורות ראה אלות קשיחות מוטחות בפניהם של נערים, חברי כנסת שנרמסים תחת פרסות סוסים ואלונקות שהולכות ושבות מן הבתים אל ניידות מגן דוד אדום. מחזה שכזה לא ראה מימיו, הוא לא ידע את נפשו. ואז צלצל הטלפון הנייד.
"נחי, אתה בבית?" נשמע קול של קרוב משפחה, "תשמע, יחיעם נפצע. הוא עכשיו באמבולנס. אתן לך לדבר עם הנהג". הנהג, שאותו הכיר, לא הרבה בפרטים. "אנחנו נוסעים לשערי צדק", הכריז. נחי עשה את החישוב: אם אצא עכשיו מפסגות, והאמבולנס מעמונה, אספיק לחכות ליחיעם במיון. הוא אסף את מפתחות הרכב, כיבה את הטלוויזיה ויצא לדרך. בתוך חצי שעה כבר היה בפתח חדר המיון של בית החולים.
בין הבתים שהולכים ומתרוקנים ממפגינים מהלך יותם אייל. את הקשר עם אחיו יחיעם איבד עוד לפני שפרצו הפרשים את שורת החסימה הראשונה והחלו להכות בכל הנקרה בדרכם. הם היו אמורים להיות יחד על אחד הגגות, אך יותם שירד אך לרגע כבר לא הורשה לחזור. הסולמות סולקו, המעקות בוצרו ויותם נותר למטה. משנואש למצוא את אחיו, ולא ראה עוד טעם לצפות בהרס הבתים המתקדם במהירות, החליט לשוב הביתה - לפסגות. אבל שם לא חיכה לו אף בן משפחה.
"הגיע חולה בשם יחיעם אייל?" נחי שואל שוב ושוב בקבלה, אך למזכירה חסרת הסבלנות לא היה כל מידע חדש. האיחור המוגזם כבר התחיל להיות חשוד. נחי יושב בכניסה לבית החולים ומחשבות רעות תוקפות אותו. העיניים בודקות בכל כמה שניות את צג הסלולרי, אולי משם תבוא בשורה. באחת הבדיקות היא אכן מגיעה – שיחה נכנסת ממספר לא מזוהה. "שלום, אתה נחי אייל?" נשמע קול נשי רך. "מדברים מהתמיכה הסוציאלית של בית החולים הדסה הר הצופים. אני חושבת שכדאי שתגיע לכאן כמה שיותר מהר".
המחשבות הרעות ביותר מקבלות אישור חטוף מן המציאות. נחי חוזר לרכב וטס אל הר הצופים. בדרך הוא מתעדכן שבנו, יחיעם, נזקק להחייאה על גשר פסגת זאב, ולכן הובהל לבית החולים הקרוב בשונה מהתכנון המקורי. חודשים ארוכים עוד צפויים לו בבית החולים הדסה הר הצופים לצד בנו, חודשים שבהם המחשבות על מדינת ישראל יתעצבו אצלו מחדש. אצלו, ואצל יותם בנו, שג' בשבט תשס"ו נחרת בתודעתו כיום מכונן.
במועצת יש"ע צחקו מהרעיון
הכול התחיל במודעה לקונית שפרסמה הממשלה בעיתון, כפי שמחייב החוק היבש. הליך החקיקה שהוביל ראש הממשלה דאז אריק שרון, שמעגן את פינוי יישובי גוש קטיף והנסיגה מחבל עזה בספר החוקים, היה בחיתוליו, ולשכת הפרסום הממשלתית פרסמה בעיתונים הגדולים מודעה הקוראת לקהל להגיש התנגדויות והסתייגויות. נחי אייל קרא את המודעה, וכמו אזרחים מודאגים רבים באותם ימים חשב מה הוא יכול לעשות. בתמימותו שאל: מדוע שלא נתנגד, כפי שמציעה המודעה?
ראשי מועצת יש"ע, שאליהם פנה, ביטלו את הרעיון. "הם צחקו, אמרו שזה משחק מכור. אצלם התבנית הייתה הפגנות ולחץ פוליטי על גורמי ממשל בחדרים סגורים. פעילות משפטית לא באה בחשבון", נזכר נחי בערש הולדתו של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, שאותו ייסד. נחי לא נרתע מהסירוב, ופנה לעורכי דין פרטיים שיסייעו לו. ראשונים להתגייס היו עורכי הדין יצחק מירון ויוסי פוקס, מזכיר הממשלה דהיום, ומשם ועד לאחר הפינוי הובילו שניהם את הפעילות המשפטית. פוקס על האגף המנהלי, קרי עתירות בבג"ץ נגד יישום תוכנית ההתנתקות, ומירון בפן האזרחי של גובה הפיצויים וסיוע למשפחות. במבט לאחור, לעבודתו של מירון היו סיכויי הצלחה גבוהים הרבה יותר, והיא גם נחלה הצלחה לא מבוטלת בבג"ץ.
הרעיון הזה, של ארגון גג המאגד עורכי דין למען פעילות של המחנה הלאומי, תפס תאוצה. מאות עורכי דין מהצד הימני של המפה נרשמו למיזם ונרתמו למשימות על פי הצורך. אחת המשימות העיקריות בתקופה של טרום ההתנתקות הייתה טיפול בעצורי המחאות שהובלו לבתי המשפט בסיטונאות והודבקו להם סעיפי אישום מופרכים. הכול היה בהנחייתו ובהובלתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז, ומי שנחשב למומחה מספר אחת בפרקליטות לדיכוי מתנחלים. בראש הפרקליטות עמד אז שי ניצן, לשעבר מדריכו של נחי אייל בסניף בני עקיבא מרכז ירושלים ולשעתיד אויבו המר לאורך שנים.
אחד הלקוחות הראשונים של הפורום היה יותם אייל, אז נער בן 16. "השתתפתי בניסוי הכלים הראשון, שכלל חסימות כבישים ברחבי הארץ", הוא מספר. "נעצרתי עם עוד מאות אחרים, והובלנו לבית המעצר במגרש הרוסים". שם פגש יותם את אחד מעורכי הדין המתנדבים בפורום, שהנחה אותו כיצד לנהוג בחקירה ומה לטעון. ההנחיה הזאת, כך טוען יותם, הצילה את עתידו. בעוד אחרים שנעצרו איתו הואשמו בסעיפי אישום חמורים, יותם יצא בזול והשאיר את הסיפור העכור מאחוריו.
הממשלה, שבשונה מאשר בימים אלו גובתה לחלוטין על ידי האליטה, השלימה בקלות את פינוי גוש קטיף, ולנחי אייל נותר חשבון הנפש. המחשבות שהתחילו להירקם במוחו מאז קיץ 2005 התעצבו וקיבלו גוון ברור בימים הארוכים שבילה בבית החולים הדסה הר הצופים בחורף שאחריו. "הייתי ילד טוב בני עקיבא", הוא אומר. "על המחשב שלי היה כתוב 'מה עשית היום טוב למען עם ישראל'. הקמנו יישובים, קהילות, ארגוני חסד. והנה, בשלושה ימים הוא בא והרס מה שבנינו במשך שלושה עשורים. בזמן שאנחנו עסקנו במפעלי חסד והתיישבות, הם השתלטו באופן מוחלט על התקשורת, מערכת המשפט, הצבא, המשטרה, התרבות וכל מקום שיש בו השפעה. באופן הזה היה אפשר להעביר בצורה חלקה את הפשע של הגירוש".
התובנה הזאת הניעה את נחי לפעולה מיידית. לא עוד יחידים שנכנסים בתמימות לתוך המערכות ונבלעים בתוכן ללא השפעה, החליט, אלא גדודים של ימנים ודתיים שישטפו את המערכות וישנו את פניהן. הוא פתח את כל החזיתות במקביל: הפורום המשפטי שינה את פניו והתחיל לטפל בחולאי בג"ץ והפרקליטות, בית ספר לתקשורת הוקם, פרויקט 'מאמינים במשטרה' החל לקרום עור וגידים, ואפילו ארגון לאיכות סביבה בשם 'ירוק עכשיו' יוסד כדי להיאבק בארגוני שמאל ירוקים שמקדמים בוועדות התכנון אג'נדות באצטלה של דאגה לסביבה. לא כל המיזמים צברו תאוצה, אך לפחות חלקם חוללו שינוי בתחומם ופעילים עד היום.
את כל זה, וגם את הגנים של אביו, קלט יותם הצעיר. "מאז שהייתי ילד רדפתי אחרי הצדק", מעיד על עצמו יותם, "גם כשזה היה נכון, וגם כשלא". כשבגר, פגש את מערכות אכיפת החוק הן בהתנתקות והן בפינוי עמונה, מפגש שהותיר בו רושם עז. יותם רואה את עצמו בהחלט כאחד מתוצרי דור ההתנתקות, אחד מני רבים שחוו את הטראומה כבני נוער והחליטו שלעולם לא עוד. במידה רבה זה היה המנוע שלו לבחור בלימודי המשפטים, ובהמשך להשתלב בפעילות הפורום המשפטי למען ישראל. נכון להיום הוא משמש כמנכ"ל הפורום שהקים אביו ומקדיש את כל זמנו לפעילות.
הפורום המשפטי לא התפרק אחרי ההתנתקות. ההפך הוא הנכון – הוא התרחב במספר עורכי הדין שרשומים בו, והוביל פעילות פורצת דרך שהייתה חלק מהמהפך התודעתי בציבור באשר לבעיות במערכת המשפט. "הובלנו את הקמת גוף הביקורת על הפרקליטות, חנכנו ארגונים צעירים בתחום הזה כמו רגבים ואחרים, לקחנו חלק בהובלת חוקים כמו חוק הטרור, חוק החרם, חוק ההסדרה וחוקים נוספים", מונה יותם את הישגי הפורום. "באופן כללי אנחנו מחפשים תמיד את הפינה השכוחה שאחרים עוד לא הגיעו אליה. בניגוד לתחילת הדרך, היום יש הרבה אנשים טובים שעובדים על שיפור מערכת המשפט, ואנחנו כמובן ביחסי הערכה ושיתוף פעולה איתם, אבל אנחנו תמיד נחפש לעבור הלאה לנושא שעדיין לא מטופל ולהוביל את השינוי גם בו".
בזמן שהשיחה בינינו מתנהלת, חקיקת השינוי בוועדה למינוי שופטים עודנה על הפרק, אך היא מלווה בלחץ אדיר על מוביליה. נחי, שהיה מהראשונים להוביל את הקו שזוכה היום לרוב פרלמנטרי, מביט בהתרחשויות במבט חצוי. "כשאני מסתכל על המצב היום אני עצוב ושמח", הוא אומר. "שמח, כי הר שהתחלנו לחצוב בו לבד לחלוטין לפני כמעט עשרים שנה הפך היום למיינסטרים ולמדיניות הממשלה, אבל גם עצוב, כי זה נעשה בצורה לא נכונה, ואמרתי את זה גם לשר המשפטים. כשאריק שרון הלך על המהלך שלו, הוא ישב עם פורום החווה שכלל גם מנהלי קמפיין ועשה את זה כמו מסע בחירות מבחינת ההשקעה וההסברה. הפעם זה לא נעשה, הלכו רק על הרוב הפרלמנטרי ולכן נתקלו בהתנגדות עזה".
יותם חולק. "המאבק על הרפורמה הוא לא מאבק על מערכת המשפט אלא התנגשות סוציולוגית שאנחנו צועדים אליה כמעט שלושים שנה. היא הייתה באה על הרקע של הרפורמה או על כל רקע אחר. מהרגע שהבינו שרוב בקלפי לא יהיה להם, הם החליטו לבסס את שלטון המיעוט דרך המערכות השונות של המדינה. לכן הם לא יסכימו לוותר על השליטה בבית המשפט בשום אופן. הסברה לא הייתה פותרת את הבעיה הזאת, אם כי אין להכחיש שהיא הייתה לוקה בחסר".
"אבא – מנוע אידאולוגי"
אנחנו יושבים בקרוואן הקטן אך החמים של יותם בגבעת הראל, כאשר יותם ממלא במקביל את תפקידו כאב לשני בנים שמסרבים להירדם וכאיש התחזוקה של הבית. אשתו, אביגיל, לא בבית כבר חודשים ארוכים. לא היינו חושפים כך את חייו הפרטיים, אם לא שהוא ואשתו היו עושים זאת בעצמם, כחלק משליחות של סיוע לזוגות ולרווקים שנמצאים במצבם.
"אביגיל סובלת מ־PTSD מורכב, כלומר משולב בדיכאון קליני, שהתפרץ בעקבות פגיעה מינית מתמשכת שחוותה בילדותה", מספר יותם. "במשך שנים היא הסתירה בגלל הבושה, וכשביקשה לגלות נתקלה בתגובות לא תומכות. זה גרם לה להסתיר שוב. במשך ארבע שנים, כשכבר היינו נשואים, רק אני ידעתי מזה. בשלב כלשהו ההסתרה החמירה את המצב וגרמה להתפרצות של המחלה. מאז אנחנו משקיעים את כוחנו בטיפול במחלה באמצעות אשפוזים ממושכים שבעזרת ה' יובילו להתייצבות, ובשיח גלוי על כך ברשתות החברתיות ובתקשורת כדי להעלות את המודעות".
השיח הגלוי הזה, אומר יותם, כבר סייע לרבים במצבם. "אנחנו מקבלים המון הודעות ושיחות ממתמודדים. בזכות הפרסומים שלנו הם מקבלים את האומץ לספר, לצאת למסע הזה ולהאמין שהם יוכלו לנצח. גם אנשים שבסביבתם לומדים מכך כיצד לנהוג בהם ולתמוך. בניגוד למחלות פיזיות, המחלות האלה שקופות ואין בהן בדרך כלל את המעטפת המשפחתית והקהילתית שקיימת במחלות רגילות".
לסיום, כדי לקיים את מצוות והגדת לבנך, אני שואל את יותם איזה ערך לקח מאביו אל העבודה בפורום. "מה שקיבלנו מאבא שלי הוא לאו דווקא באמירה ולאו דווקא בפורום המשפטי. כל האחים שלי עובדים בעבודות שמונעות מאידאולוגיה. יש לזה סיבה. אנחנו ראינו את אבא שלי, שכשיש בעיה שדורשת פתרון הוא מיד שואל את עצמו מה אפשר לעשות ויוצא לדרך. את זה השתדלנו לקחת ממנו".
***