המפגש בין יצחק נחשוני, אחד מוותיקי העיתונאים החרדים ואולי פורץ הדרך העיקרי לתקשורת החרדית כפי שהיא היום, ובין בנו קובי נחשוני, עיתונאי ynet וידיעות אחרונות ובעל טור בעיתון בשבע, הוא הזדמנות להצצה אל מאחורי הקלעים של התקשורת בזוויות שבדרך כלל פחות גלויות לקוראים.
יצחק נחשוני הוא דור שני לעיתונאים, וקובי בנו הוא הדור השלישי. מייסד השושלת היה אביו המנוח של יצחק, יהודה נחשוני, שערך במשך כעשרים שנה את היומון 'שערים' שהיה מזוהה עם פועלי אגודת ישראל. על הרקע המשפחתי הזה מעניין להבין עד כמה האב שמח שבנו בחר לעסוק במקצוע הזה דווקא.
יצחק, כשקובי בחר בתקשורת התאכזבת או שמחת?
"חיכיתי לראות לאן הוא הולך. קובי הפתיע אותי בתקשורת. מצד אחד הוא עיתונאי מצוין וכותב נהדר, ומצד שני הוא מטבעו איש עקרונות ויודע באילו מקרים הוא 'לא מהתקשורת'. מבחינתי, ולא בגלל שהוא הבן שלי, הוא יודע הכי טוב את הגבולות. כאחד הבנים הרגישים שלי, הוא משלב את כל הכישורים יחד באופן שאני לא חושב שהרבה אנשים יודעים לשלב בכלי התקשורת השונים".
קובי: "כשהבן האמצעי שלי נולד, מישהו בברית איחל לי שמקצוע העיתונות 'לא ימוש מזרעך ומזרע זרעך'. עד היום בכל פעם שאני פוגש את האיש אני שואל אותו אם זו הייתה ברכה או קללה.
"אבא הזכיר את המושג עקרונות, ברור שזה מקצוע לא פשוט. לכל מקצוע יש אתגרים מוסריים, אתיים והלכתיים. הבעיה במקצוע שלנו היא שכולם רואים את האתגרים שלנו וחלון הראווה הוא רק מה שפורסם בסופו של דבר. העולם שופט אותנו לפי התוצאה ואין לו מושג על הלבטים. על כל סיפור שפרסמתי, הציבור לא יודע על תשעה שלא פורסמו ואיך קרה שמה שכבר כן פורסם יצא לאור, מה הנחה אותי, מה היו השיקולים ומה הייתה הדרך", הוא מוסיף.
לדבריו, "בדור של אבא וסבא עיתונאי הייתה מילה נרדפת למנהיג, מחנך, סופר. היום אנחנו רצים אחרי הפוש הבא".
יצחק: "הדור של אבי היה באמת דור שבו עיתונאי עסק בהנהגה וחינוך. בדור שלי זה היה יותר לעצב דעת קהל. בדור של קובי זה נעשה קליל יותר, הלבטים הם אחרים לגמרי והאתגרים הרבה יותר קשים".
קובי: "לקחתי מהבית את הדבר הזה שבעבודה צריכים להיות שיקולים ערכיים. כי יש מי שעסוקים במרוץ אחר הסקופ והבלגן והערכים פחות מעניינים אותם. מגיל אפס ראיתי בבית שהעיתונות דורשת אומץ וחופש. אבא הוא אבי העיתונות החרדית החופשית. עד שהוא הקים את 'יום השישי', כל העיתונות הדתית והחרדית הייתה מפלגתית. זה היה עיתון חופשי שכתב מה שנכון וחשוב ולא הכפיף את עצמו לפוליטיקאים.
"אני ראיתי בבית מודל של עיתונות ערכית. 'יום השישי' שאבא ערך בתחילת דרכו, וצמחו בו עיתונאים רבים שכתבו בתקשורת המגזרית וגם הכללית, היה כלי תקשורת שלא רק חיפש בלגן אלא גם פעל באופן ערכי. כמובן שכלי התקשורת הזה קבע סדר יום, אבל האמת הייתה המצפן וזה אולי סלל לי דרך לעולם הזה".
השיח על ערכים מזכיר ליצחק נחשוני ערך שהציב לעצמו כבר בתחילת הדרך, ולא היה מקובל בתקשורת החרדית עד אז. "דגלתי כל הזמן וגם עכשיו בכך שאסור למנות ועדה רוחנית לעיתון. נכון שהרב עובדיה יוסף פרסם אצלי את פסקי ההלכה הראשונים שלו, וזו הייתה ההכרה הכי טובה שהייתה יכולה להיות. הסברתי שברגע שיש ועדה רוחנית, הקורא בטוח שהכול בסדר כי יש רבנים שעומדים מאחורי זה. אני אומר עד היום שמי שמקפיד על לשון הרע, עדיף שלא יקרא עיתון כי יש בו לשון הרע. ברגע שאתה ממנה ועדה רוחנית הציבור בטוח שאין שום בעיה, אבל העורך יכול לעשות דברים שלא קשורים לוועדה, כמו לפגוע בתואר של אנשים וכדומה".
מ'חברון' לגלי צה"ל
הקריירה התקשורתית של יצחק נחשוני החלה במעבר חד מאוד מישיבת 'חברון' הירושלמית לשירות צבאי בגלי צה"ל.
יצחק, איך חרדי צעיר מגיע לגלי צה"ל בשנים ההן?
"היה תפקיד משולב של דובר הרבנות הצבאית וכתב בגלי צה"ל שאני הרחבתי אותו. כשהגעתי מישיבת חברון לצבא, ואני לא מאמין שהיום זה יכול לקרות, לקח אותי סגן המפקד אילון שלו כבן טיפוחיו והשקיע בי כאילו הייתי בן יחיד. אם עשיתי משהו במשך השנים בתקשורת, אני זוקף את זה בין היתר לזכות גלי צה"ל".
אז למה לא המשכת אל התקשורת הכללית, שנחשבת יוקרתית יותר?
"קיבלתי הרבה הצעות בתקשורת הכללית, אבל החלטתי שיש לי משימה בחיים – לשנות את התקשורת בציבור החרדי. יחד עם ישראל קצובר, שהגיע מקול ישראל, קיבלנו החלטה להקים עיתון. לא חששנו להקים אותו יחד עם רשת שוקן, שהתחייבה בפנינו שלא תהיה התערבות בתוכן – וההתחייבות קוימה. ההצלחה הייתה מעל ומעבר כי הציבור השתוקק לזה. קרוב לעשרים שנה ערכתי את העיתון ואז המשכתי הלאה. לצערי, היום הלכו אחורה. חלק מהכתבים נעשו שטחיים יותר. ההשקעה ירדה. בשביל זה הקמתי את בית הספר החרדי הראשון לתקשורת יחד עם לשכת העיתונות הממשלתית, וגם את עיתון 'משפחה', רדיו 'קול ברמה' וקרן ק.מ.ח. שמטרתה להחזיר את העומק הזה למקצוע".
ובעוד האב כיוון את עצמו למסלול התקשורתי, בנו הגיע לעולם התקשורת די באקראי.
קובי, איך הגעת לעסוק בתקשורת? חשבת על המשכיות?
"לא חיפשתי עבודה בתקשורת ובוודאי לא לעסוק בתקשורת מגזרית, שנשמעה לי פחות מאתגרת. זה קרה די במקרה. אחרי שהשתחררתי מהצבא וסיימתי את הישיבה, חיפשתי עבודה כדי לממן את שכר הדירה שלי בירושלים. פגשתי איש תקשורת ששמע עליי והתעניין בי. בדיוק הקימו את מחלקת האקטואליה ברדיו קול חי (גילוי נאות: הכותב היה ממייסדי המחלקה) ואותו איש תקשורת חיפש עורך למהדורה המרכזית. אמרתי לו בגילוי לב שזה לא מעניין אותי. בוקר אחד הוא ביקש: 'בוא רק ליום אחד, אני ממש תקוע'. באתי ליום אחד והשאר היסטוריה. משם עברתי ל־ynet ולידיעות אחרונות וכמובן לטור כאן, ב'בשבע'".
ההבדל הבין־דורי מתבטא גם בשינוי שעברו המדיות התקשורתיות לאורך השנים. בעוד יצחק ערך עיתונים מודפסים בעיקר, קובי עוסק רוב השנים במדיה האינטרנטית.
קובי: "כשדיברנו על אתגרים אתיים ומוסריים בתקשורת - האתגר הכי גדול שלי הוא המתח בין מהירות התגובה שנדרשת מעיתונאי ובין הצורך לדייק. לי מאוד חשוב להתייחס לכל מילה ואות בחרדת קודש – גם אם אפשר לערוך אותה ולשנות מיד. התחרות היא על מהירות התגובה, מי יהיה הראשון שפרסם את המידע. לפעמים תפורסם ידיעה דלה, לא אמינה ועילגת, אבל היא ניצחה כי היא עלתה ראשונה. וזה שטרח וכתב טקסט איכותי ובדק עם המקורות והעלה עשר שניות אחר כך - הוא פחות רלוונטי. אני בחרתי במודע לוותר על מהירות התגובה לטובת הדיוק והעמידה בסטנדרטים שהצבתי לעצמי, ויש לזה מחירים. קשה לבלוט כך, כי ככל שאתה חושב יותר על מה שאתה עושה אתה פחות מהיר".
יצחק: "האחריות הרבה יותר חזקה ברגע שאתה מעביר את המסרים בלחיצת כפתור. אני הלכתי לכיוון אחר. סיגלתי לעצמי בטור שלי מנהג שכל מה שאני סבור שאחרים יכתבו עליו - אני מפרגן להם ומוותר עליו. אם אני מזהה נושא ומעריך שכולם יעסקו בו אני מותיר אותו בצד. בטור שלי אתייחס למשהו אחר, שאיש לא חשב עליו או התייחס אליו. זו החדשנות שלי".
למרות פערי הדורות, מבין השניים מי שפעיל יותר ברשתות החברתיות הוא דווקא האב, שמספר: "ברשתות אני יכול להרשות לעצמי להתחרות עם אחרים, כי מה שאני כותב שם הוא ראשוני. ברשת אני עוסק במידע ולא בפרשנות, אבל כן מרשה לעצמי להוסיף גימיקים".
"כל מקדש", בלי פוליטיקה
בעוד בית נחשוני בבסיסו הוא בית חרדי, בחר קובי בכיפה הסרוגה - למרות רצונו לברוח מהגדרות ותיוגים. האם זה יוצר פערים או מחלוקות אידאולוגיות? נראה שהדבר דווקא מגביר את האחדות הפנימית.
יצחק: "כל היופי הוא שיש את המרקם של כל המשפחה כולה. המכנה המשותף שלנו הוא הרבה יותר מהתלבושת החיצונית, ולא פספסנו בזה באף אחד מששת הילדים שלנו. כשאני לוקח את המכלול של הילדים שלי זה בדיוק אני. זו לא הכיפה, זו לא החליפה, זו לא העניבה. אני לא חושב שבדורות של סבא שלי הסתכלו מי הולך עם כיפה שחורה או לבנה. השאלה היא על מה הוא מקפיד ושומר, איך נראה הבית שלו ואיך הוא מחנך את הילדים שלו. בסוף קובי עושה לי הרבה נחת רוח בכל התחומים וזה העיקר".
קובי: "סבי היה מראשי פא"י (פועלי אגודת ישראל – נ"ק), שהייתה מורכבת אומנם מאנשים חרדים, אבל הם היו גשר בין העולמות - ציונים, ישראלים, עובדי אדמה וכפיים, מקימי יישובים, אבל הם לא היו לאומיים במובן של הרב קוק. זו תנועה שממש גדלנו לאורה, ולמרות שהיא נכחדה כגוף פוליטי הציבור שלה עדיין קיים. כל אחד חווה את זה אחרת, אבל אני לקחתי את החיים על הרצף הזה למקום אנטי־מגזרי. אני לא יכול לשייך את עצמי למגזר מסוים וסולד מהגדרות מגזריות. זה חלק ממה שעושה אותי לאיש מרכז בכל תחום. אני חושב שהאנטי־מגזריות הזאת גרמה לי וגם לאחרים במשפחה לא לעשות עניין מסממנים מגזריים. בסוף ברור שאורח החיים שלי והערכים שלי והדרך שבה אני מחנך את הילדים שלי דומים לציונות הדתית, אבל אני מתקשה לשייך את עצמי אליה".
איך נראה שולחן שבת משותף כששני עיתונאים יושבים בו?
קובי: "'כל מקדש' של ספינקא, 'י־ה ריבון' של באבוב, 'י־ה אכסוף' המפורסם ודברי תורה מהספר של סבא יהודה 'הגות לפרשיות התורה'".
יצחק: "יש לנו תנאי. אנחנו נפגשים הרבה ומגובשים מאוד - אף פעם בשולחן שבת לא מדברים על נושאי עבודה ופוליטיקה. מחוץ לשולחן השבת אין בעיה, אבל זה המקום שלנו למשפחה נטו".
איך אפשר להעתיק את האחדות שיצרתם במשפחה שלכם החוצה לעם ישראל?
יצחק: "לי אישית המצב הנוכחי בעם כואב מאוד. עזבנו את בני ברק עוד לפני שקובי נולד, מסיבה אחת: חשבתי שאני צריך לחיות יחד עם כל שכבות הציבור. עברנו לאזור מעורב בפתח תקווה, והחיים שם הם הכי יפים. אין נושרים כי הם לא חושבים שהדשא של השכן ירוק יותר. חיים ביחד באהבה רבה. אנחנו לא רואים בבניין שלנו את השסע שמוצג בתקשורת.
"היום כל אחד מעדיף להסתגר בתוך ד' אמותיו. אם הציבור החרדי לא היה חי בתוך עצמו, כמו גם הציבור הדתי־לאומי בחלקו, היינו נראים לגמרי אחרת. אני לא סתם שואף שזה יהיה אחרת. משימת החיים שלי היא שזה ייראה אחרת, ולשם כך אני גם חבר הנהלת ארגון גשר. אני מאמין בזה".
קובי: "שמתי לב שהקהילות החרדיות והדתיות הכי מסקרנות נמצאות דווקא מחוץ לריכוזים הדתיים והחרדיים. אפשר לראות את זה אצל חסידי ויז'ניץ ברחובות וגם אצל חסידי צאנז בנתניה. רואים הבדלים בין קהילות דתיות וחרדיות שגרות בסגירות ובין אלה שגרות בערים או ביישובים מעורבים. אין כמו המפגש הישיר כדי לגשר על פערים שמתגלים.
"אפילו בהפגנות בירושלים ראיתי יחד אנשים שאם אתה מכיר אותם דרך הפוליטיקאים שמייצגים אותם, התקשורת או 'ארץ נהדרת', כביכול פעורה ביניהם תהום ויש שנאה ודיבורים על מלחמת אחים. אבל בשבוע שעבר הם נפגשו כשהפגנה אחת הסתיימה והשנייה התחילה - ודווקא המפגש בין הצדדים היה מבורך. זה היה רגע מלבב שהזכיר לי שאין כמו המפגש הבינאישי. גם בבני ברק כולם חששו שתהיה אלימות, אבל בסופו של דבר זה היה אחד מרגעי התקווה בתקופה הזאת".
***