הגיעה שעת הבירור

עם ישראל, עם ה', האמור להיות גוי אחד בארץ, מוצא את עצמו בימים אלה קרוע כפי שלא היה מאז סוף בית שני. וכמו אז, מנהיגים בעלי מעמד ציבורי או פוליטי קוראים ללא כל היסוס לשונאי ישראל מהעולם כולו להתערב בענייניה הפנימיים של המדינה ואף לסייע בהפלת ממשלה נבחרת, רק באשר היא מפגינה נטיות לאומיות ודתיות ומעוניינת להפוך מערכת משפח למערכת משפט ישר. שום שונא ישראל אינו פסול בעיניהם: הקהילייה האירופית, הדמוקרטים בארצות הברית ועוד. וכמובן מי מהם ימנע מעצמו את התענוג לפגוע בעם ה'? ולכן בתכסיס מערבי הם מתנדבים לסייע. 'תרומתם' הנדיבה באה לידי ביטוי בהתלהבות אין קץ להזהירנו מפני התמוטטות כלכלית, מדינית, צבאית ועוד, שאין ספק שאם הייתה מתרחשת חס וחלילה, הם היו הראשונים לממן חגיגה עולמית. כך בדיוק אירע כאשר האחים החשמונאים השונאים נלחמו זה בזה, ורומא התנדבה לשלוח את פומפיאוס "לעזור" לאח הבוגד כדי לשים ידה על ארץ ישראל.

מי בזירה כיום? שני מחנות גלדיאטורים. האחד רואה בעצמו אליטה משכילה, מייצרת, מגינה, בונה, פתוחה, ליברלית, סובלנית ופלורליסטית, ברובה נטולת זהות יהודית ו"אמונות חשוכות", עוינת כל סמן של דת ומסורת. השני, המורכב מרוב עם ישראל, שכולו מסורתי או דתי, ואיתם המוני יהודים פשוטים מן היישוב, חדורי אהבת עם ישראל וארץ ישראל. אהבה זו חרותה על לוח ליבם בזכות זהות יהודית שעליה לא יוותרו אף תמורת נזיד עדשי זהב מאוניברסיטה אמריקנית או אחרת. על אנשי המחנה השני נמנים 'פשוטי עם' רבים שמוכנים לשמש מנקי רחובות בארץ הקודש, פקידים זוטרים שלא הצליחו להתקבל לקורס טייס או ל־8200 מפאת מעמדם הסוציו־אקונומי והעדתי הנמוך, ובכל זאת מוכנים להקריב את חייהם למען כל אחיהם ללא כל סייג וללא כל סרבנות, בגולני, בגבעתי או כטכנאי מטוסי הסרבנים, רק מתוך אהבת ישראל עמוקה ושורשית. ואם לא הצליחו רבים מהם להימנות על הברנז'ה האקדמית, אין זה מחוסר כישרון אינטלקטואלי – הוכחה: אחיהם או בני דודיהם בצרפת, בארצות הברית, בקנדה ועוד מכהנים כראשי המחלקות המתקדמות ביותר. ואף הם עצמם אם היו נוטשים את הארץ, היו יכולים לעשות כן, אלא שמסיבות כלכליות, תרבותיות או אחרות והדרה שיטתית שהובילו מייסדי המדינה, הם מצאו עצמם בחוץ. חינוך של דורות ארוכים ירד לטמיון, כשבמקום לעסוק בחינוך ילדיהם ברוח המורשת היהודית לצד הציונות, נאלצו ההורים להשקיע את זמנם ומרצם בעבודות פרך, וחינוך הילדים נדחק לקרן זווית.

מחיר החירות

מה גרם לקרע כה עמוק וכה מצער בין שני מחנות אלה? היסטוריה ארוכה ומורכבת. בעקבות המהפכה הצרפתית, נפתחו בפעם הראשונה באירופה שערי הגטו וצומצם סבלו של העם היהודי, ובאופן טבעי ומובן חשו יהודים רבים ששעת החירות הגיעה. ומי לא יוקסם מרוחה המנשבת של חירות? ואז, במיוחד במערבה של אירופה, נהרו כמעט כל היהודים לאקדמיה או למסחר וזרקו עצמם אל תוך הים שנעשק מהם זמן כה רב. אבל התברר שמחיר ה'חירות' הזו היה גבוה מאוד: אמנת זכויות האדם והאזרח משנת 1791, שהרימה את דגל השוויון, וששלושה מתוך חמשת מנסחיה היו יהודים, הביאה לטשטוש חושים רוחניים וכך להתבוללות קטסטרופלית. זו, כשלצידה הרפורמה, תחת סיסמתו של משה מנדלסון "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך", שחקו ואף מחקו כליל את הזהות היהודית.

סכנה זו של היעלמות העם היהודי הזמינה טיפול א־לוהי רפואי מר וקשה, בדמות החרפת האנטישמיות בצורותיה וגלגוליה השונים, ובתקופה שנדמתה כהתגלמות הנאורות, הפוגרומים התרבו לצד פרשיות דרייפוס למיניהן. גדולי ישראל דאז ובהם הרב אלקלעי, הרב גוטמאכר והרב קלישר פענחו מיד את המתרחש, הבינו והסבירו שעת הזמיר הגיע וקול התורה נשמע אף באירופה. בעקבות חינוכו של הרב אלקלעי קם ד"ר הרצל, דמות שאישיותה זויפה בזדון כדי להתאים אותה לחילון הפושה, אף שסבו היה השוחט והתוקע של הרב אלקלעי. הרצל גייס את כל העם סביב הרעיון הציוני בצורתו המעשית יותר. אלא ש'אחד העם' הרס את הכול בקונגרס הציוני השישי כאשר הצליח להביא להחלטה האומללה, שהרב קוק קראה 'הצהרה אלילית', לפיה 'אין לציונות ולדת קשר ביניהם'. הצהרה אלילית זו קרעה את העם, והציבור הדתי של מזרח אירופה, שהיה רובו של עמנו באירופה, הפך כתוצאה מכך לשונא ציונות ולאומיות ישראלית. אלו שעדיין חשו חובה להציל את העם מצרותיו התפלגו: חלקם הצטרפו לחברי המפלגה הקומוניסטית המכורים למהפכה הבולשביקית וחלקם עלו לארץ ישראל. אלא שהעוינות לציונות חייבה אותם לנטוש תורה ומצוות כדי להגשים ציונות או להבדיל בולשביזם כרוני.

מפאת כך, יסודות המדינה הונחו על ידי נוטשי תורה ומצוות, ואלה - כדי להצדיק נטישתם - קבעו אומר שכל התורה גלותית היא, וטובה הייתה לשמר אותנו בגלות, אך אין לה מקום במדינה המתחדשת. ב׳שינוי ערכין׳ פרי עטו ותחת כניעה תרבותית לניטשה, הזמין ברדיצ׳בסקי את השבים לציון לשיא הקיצוניות בהתנתקות מן המסורת היהודית 'הגלותית', ולשיבה כביכול מחדש אל המקור הקדום ה׳עברי׳.

ההייטקיסטים והטייסים הסרבנים הם צאצאיהם או חניכיהם של איברים מדולדלים אלה של האומה, כלשון הרב קוק. וכיוון שארץ ישראל הצטיירה בעיניהם רק כארץ מקלט, כיום שברכת ה' הביאה עושר וכבוד, הם רואים בזהב הארץ את המנוחה ואת הנחלה, ודי והותר להם בזה, אף ללא כל תוכן תרבותי. כבר לפני עשרות בשנים לא היסס פרופ' ליבוביץ להבהיר להם שאין כל טעם במדינה יהודית בתנאים כאלה: "העמדת קיומו של עם - שאין לו תוכן תרבותי־רוחני ספציפי ולא אורח חיים ספציפי - על המדינה, זאת אומרת על מנגנון השלטון, זוהי תמצית האידיאולוגיה הפאשיסטית. לשם מה לקיים עם 'יהודי', שמהותו אינה אלא ריבונות 'יהודית', דגל 'יהודי', שלטון 'יהודי', צבא 'יהודי' ושאר האביזרים של הקניבליזם הלאומני".

קריאה לשני המחנות

אבל אם תיאור היסטורי זה מבהיר איך הגענו עד הלום, עדיין את שורש המחלה שגרמה לקרע בין רוחניות לפרגמטיות ארצית לא איתרנו, ולכן לא ניתן להציע מרפא. ובכן, שורש זה נעוץ בהשפעה מערבית־נוצרית חמורה. אם לפני כאלפיים שנה נמחק הלאום מן התיאולוגיה הנוצרית, בהורדת הגליוטינה על צווארו של לואיס ה־16, קרע זה הפך לניתוק בין דת ולאום, וכרגיל יהודים, אף מן הקשורים לתורה בכל נימי נפשם, נפלו קורבן לשנאת הלאומיות עד כדי ממדים מבהילים של אנטי־ציוניות.

אבל מן השמיים 'פשוטי העם' ואחיהם, בצירוף אלה שהרב קוק זצ"ל הציל מנוכריות נוצרית זו, והקוראים לעצמם 'ציונות דתית', ברוך ה' ניצלו מרעה זו, ולכן התייצבו לצד הממשלה הנוכחית הדוגלת בשזירת ערכי לאום ודת. כל אלה מצהירים יחדיו: אנו מעוניינים בלאום ודת, בכלכלה ותורה, בצבא לצד אהבה ואחווה, בקדמה לצד מחקר ומדע. בקיצור, להיות עם ה' על אדמת קודשו, ממלכת כהנים וגוי קדוש, הממלא עולם ומלואו בהישגים רוחניים, תרבותיים ומדעיים יחדיו. ולאנשי המחנה הראשון הניידים, שאינם אלא קורבנות של חינוך מערבי־נוצרי מחולן, אנו אומרים: אנא, חדלו לכם מן האלימות העיוורת שלכם, השיבו לעצמכם זהות מקורית ומבורכת, שאף הסופר המפורסם הגרמני גוטה לא היסס לפארה באומרו: "כשאני רואה יהודי, אני רואה חתיכת נצח!". הגיעה שעת הבירור המהותי, הלאומי, האנושי, הרוחני שצרות העבר לא אפשרו עוד לטפל בו, הפסיקו נא ללחום רק מתוך אנוכיות הדוניסטית נטולת כל ערך עליון. ולמחנה השני, שהזהות היהודית השורשית יקרה לליבו, אנו קוראים להרים ראש ולהחזיר למדינתנו את מלוא זהותה המבורכת, ללא רתיעה וללא פחד, וברכת ה' תהיה אז על כל עמנו.

הכותב הוא נשיא מוסדות 'אור וישועה' בחיפה, לשעבר רב הטכניון

***