פסק הדין במשפטו החוזר של רומן זדורוב, שהורשע לפני 16 שנים ברצח הילדה תאיר ראדה בבית הספר בקצרין, לא הפתיע איש מהעוקבים אחר התנהלות התיק. משעה שפרקליטות המדינה התחילה לתקוף חזיתית ובאופן חסר תקדים את ראש ההרכב השופט אשר קולה, הן באופן ישיר בבית המשפט והן באמצעות שליחיה בתקשורת, היה ברור שהתובעת הפנימה שהרשעה כבר לא תהיה. אתה לא שובר את כל הכלים אם לא שהתייאשת מדרך המלך.
המשפט נולד בעתירה של עורך הדין ירום הלוי, פרקליטו של זדורוב, לבית המשפט העליון בבקשה למשפט חוזר. השופט מלצר ישב על המדוכה, והטיל פצצה כאשר קיבל את העתירה והורה על משפט חוזר. הסיבה העיקרית לפסק הדין החריג, לאחר שזדורוב כבר הורשע בפני בית המשפט המחוזי ולאחר מכן בערעור לעליון, הייתה בעיקר שלוש עקבות השייכות לאיש שאינו זדורוב בתא השירותים שבו נמצאה ראדה. על אחת מהן גם סימנים של דם. העקבות נמצאו בסדר המסמן טיפוס מעל המחיצה ובריחה, ובכך הטילו ספק בתזה של הרשעת זדורוב, הגם שהודה ברצח ושחזר אותו.
כשמדובר על משפט פלילי בכלל, ועל משפט באשמת רצח החמורה בפרט, דרישות החוק להרשעה הן שהשופטים ימצאו את הנאשם חייב מעל לכל ספק סביר. מהסיבה הזאת, כאשר שופט בית המשפט העליון, אז המשנה לנשיאה, סבור שיש צורך במשפט חוזר, המשמעות היא שיש ככל הנראה ספק סביר באשמה. יתרה מזאת, מדובר במשפט שמתקיים אחרי שהנאשם ריצה בפועל 16 שנים במאסר – זמן ממושך לכל הדעות. בהתחשב בכך המליץ השופט מלצר לפרקליטות להימנע מניהול משפט חוזר ולאפשר לזדורוב לשוב לחייו ולהשתקם.
כמו מהמר עם כיסים נפוחים
לא היה שום סיכוי שהפרקליטות תקבל את ההמלצה הזאת. כמו מהמר שנכנס לקזינו עם כיסים נפוחים וביטחון מוחלט בהצלחתו, ואכן הצליח בסיבובים הראשונים, הפרקליטות סירבה לצמצם הפסדים גם כשהמזל הפסיק להאיר לה פנים ופשיטת הרגל הייתה צפויה. אחרי שהציע להם השופט קולה בתחילת ההליך לשקול את משיכת התביעה, בדיוק כפי שהתווה השופט מלצר, הרגישו בפרקליטות שהעסק אבוד. הם התחילו למסור לעיתונות ש"השופט מוטה", והובילו את המשפט כולו למסלול התנגשות מתמשך.
הקו של שריפת האסמים המשיך גם כאשר הובאה ד"ר מאיה פורמן, רופאה בכירה במכון לרפואה משפטית באבו־כביר, להעיד לטובת ההגנה. פורמן עברה טקס משפיל של מניפולציות על ידי נציגי התביעה, שניסו באמצעות עיוותים לערער את אמינותה ולטעון שדבריה סותרים את דברי הבוס שלה, מנהל המכון ד"ר חן קוגל. פורמן טענה בתוקף שיש לה גיבוי מקוגל, וביקשה להשמיע את עדותו, אך הפרקליטות התנגדה. בסופו של תהליך קוגל הובא כעד הגנה על כורחה של הפרקליטות וגיבה לחלוטין את דבריה של פורמן, אך גם הוא זכה לחקירה נגדית משפילה וניסיונות לערער על אמינותו. השופט קולה תהה אז את התהייה שיש לכל אזרח מודאג לתהות: "אם את אומרת שהוא עד להשכיר, תזרקו את כל חוות הדעת של המכון לרפואה משפטית?!"
גם עם השופט עצמו התרוממו הטונים לגובה שלא זכור בין שתי הרשויות שעובדות בדרך כלל בכבוד הדדי ואפילו בשיתוף פעולה. אחרי שהמסרים בתקשורת לא הרתיעו את השופט קולה, החליט הפרקליט עורך הדין ויאם קבאלווי להניח את הדברים על השולחן במהלך הדיון, והטיח בשופט כי הוא מוטה לצד ההגנה כפי שניכר משאלותיו ומניהול הדיון על ידו. קולה רתח אז, וצעק על קבלאווי שהוא חוצפן. בהמשך גם דרש באופן חריג הצהרה בכתב מהפרקליטות על כך שהיא נותנת אמון בשיפוט שלו.
בפסק הדין, שמשתרע על פני יותר מ־700 עמודים, מגלה השופט קולה עוד צמתים שבהם בחרה הפרקליטות באופן אובססיבי לעשות הכול כדי להצדיק את ההימור, במקום לבחון מחדש ולסגת מהאישום. אחד מהם קשור לממצא העקבות, שהוא כאמור המשמעותי ביותר מבחינת המשפט החוזר. לקראת הדיון בעליון הסכימו נציגי הפרקליטות לקבל את חוות הדעת של החוקרים לגבי העקבות, ועצם קיומן לא היה נתון במחלוקת. אך כאשר הגיע הדבר למשפט חוזר, חזרה בה הפרקליטות מההסכמה וביקשה לכפור בחוות הדעת של המומחה ולטעון שאין אלו עקבות בוודאות. זה אומנם צעד קביל מבחינה טכנית, מפני שמדובר במשפט חוזר שבו כל הקלפים מתחלקים מחדש, אך הציפייה של השופט קולה ושל אזרחי ישראל מהפרקליטות היא שתדרוש את הצדק ולא את הניצחון.
נקודה נוספת שמציין השופט קולה היא חוות דעתו של חוקר מז"פ בשם אביעד, שאישר כי על פי מיטב הבנתו וחקירתו הממצאים בתא השירותים הם עקבות נעל שאינן שייכות לזדורוב. בנוהג שבעולם, הפרקליטות עובדת יחד עם המשטרה וחוות דעתה הן אלה שמנחות אותה. אלא שבתיק זדורוב, כפי שכבר הבנו בתקדים המכון לרפואה משפטית שאיתו אמורה הפרקליטות לעבוד בשיתוף פעולה, אין כללים ואין מעצורים בדרך להרשעה. הפרקליטות העדיפה שלא להזמין את אביעד להעיד, ובאופן אבסורדי קצין המשטרה מצא את עצמו מובא לבית המשפט בנצרת על ידי עורך הדין של ההגנה.
והיו עוד התנהגויות סלקטיביות מן הסוג הזה של התביעה, שאותן פירט השופט בפסק הדין. אחת מהן הייתה השימוש המניפולטיבי של התביעה בעדות של אחד מהאנשים שמצאו את גופתה של ראדה, חבר של אביה. העד, צבי חוטר שמו, אמר בעדותו כי לקח למשטרה חצי שעה לסגור את הזירה. טווח הזמן הזה מסייע לפרקליטות, מפני שהוא פותח פתח לעשרות סוליות נעליים להסתובב בזירה מבלי שיש להן קשר לרצח. דא עקא שכולם ידעו שאותו חוטר הסביר שכוונתו הייתה לסגירת בית הספר כולו, ולא לסגירת אזור השירותים שנעשתה די מהר. זה לא הפריע לפרקליטות לעצור איתו את החקירה הראשית בנקודה שבה הוא מדבר על 30 דקות, ולהותיר לסנגור לגלות זאת זמן קצר לאחר מכן בחקירה הנגדית. שיטת מצליח, גם כשמדובר בגורלו של אדם.
תקווה לעמירם בן אוליאל?
הכלל העולה מכל המקרים האלה ברור. הפרקליטות שמה את כל הז'יטונים על משפט זדורוב, אך כבר מזמן הבינה שהונה העיקרי – האמינות ודרישת הצדק – ירד לטמיון. מאז היא מנהלת קרב מאסף מכוער, במקום להתכנס לתחקור פנימי עמוק. שי ניצן, שהוביל את הפרקליטות בעת שהוגשה הבקשה למשפט חוזר, אמר ב־2020 בכנס באוניברסיטת תל אביב לגבי המשפט: "למדתי את התיק הזה היטב והשתכנעתי כי ההרשעה מוצדקת. אם בית המשפט העליון יחליט שמגיע משפט חוזר ויתנהל משפט כזה, הדבר יחייב כמובן חשבון נפש רציני מאוד". מאז עברו שלוש שנים, משפט חוזר התקיים וזדורוב גם זוכה בו. לא שמענו את ניצן מגיח מבין הררי הספרים בספרייה הלאומית כדי להתנצל ולעשות חשבון נפש, וגם מחליפו עמית אייסמן לא השמיע השבוע קולות של חרטה.
"הפערים בין עמדות השופטים משמעותיים וחריגים", נתלה אייסמן בקצות הציפורניים בדעת המיעוט של השופטת תמר נסים־שי במכתב גלוי ששלח לעובדי הפרקליטות. "בכוונתנו ללמוד את הכרעת הדין לעומקה, לרבות את החלקים הנוגעים למערכת אכיפת החוק, ובשים לב לפערים הקיצוניים שבין עמדות השופטים נגבש את עמדתנו ביחס לשאלת הערעור".
במקום חשבון נפש, ניקה אייסמן את הפרקליטות בהובלתו מכל אשם בתיק זדורוב. הוא הסביר מדוע ההרשעות הראשונות היו מוצדקות, ומדוע חובתו הייתה לנהל גם את המשפט החוזר בכל מחיר. "כתמיד, אנו מכבדים את בית המשפט ואת החלטותיו", כתב בקריצה, "תפקיד הפרקליטות הוא להעריך את הראיות ולהביאן בפני בית המשפט, ולא להכריע בשאלת אשמתו של אדם. זהו תפקידו של בית המשפט. הרשעה אינה ניצחון וזיכוי אינו הפסד - חקר האמת הוא העיקרון היחידי שהנחה ומנחה אותנו. כך היה וכך יהיה". בלי ספק, סאטירה משובחת. אם לא חוש צדק, לפחות חוש הומור בריא אפשר למצוא בפרקליטות.
ובעוד זדורוב עושה בימים אלה את צעדיו הראשונים כאדם חופשי אחרי 16 שנים, יש מי שמקבל את הבשורות בתאו המבודד באיחור מן הסתם ובליבו צומחת תקווה. אחד המכשולים העיקריים שעליהם דילג השופט קולה בדרך אל הזיכוי היה הודאתו המפורטת של זדורוב והשחזור שביצע, שכלל על פי עמדת הפרקליטות פרטים מוכמנים שרק הוא כמבצע הפשע יכול היה לדעת עליהם. קולה אימץ דוקטרינות פסיכולוגיות־משפטיות שמתבססות במחקר כבר כמה עשרות שנים, שמדברות על ביסוס תודעה כוזבת במהלך חקירות פשעים. המניפולציה שמופעלת על הנחקר בתוספת גורמים אחרים עשויה לגרום לו להאמין לזמן מסוים שעשה את אשר לא עשה ולשחזר זאת על פי זיכרון שניטע בו על ידי החוקרים.
בעוד שאצל זדורוב היו על פי כתב האישום גם ממצאים פורנזיים נוספים שחיזקו את הודאתו, במקרה של עמירם בן אוליאל, שהורשע בשריפת בית בדומא ורצח שניים מיושביו, לא נמצאו ממצאים פורנזיים של ממש בזירה וגם העדויות הנוספות סתרו לכאורה את גרסת הנאשם. ההודאה והשחזור של בן אוליאל הגיעו אחרי 17 ימי עינויים במרתפי השב"כ, דבר שמגדיל את הסיכוי לפיתוח תודעה כוזבת. ספק סביר הוא אנדרסטייטמנט כשבאים לתאר את עוצמת הראיות בתיק. אומנם הציפיות ממערכת המשפט אחרי הרשעה בשתי ערכאות אינן גבוהות, אך אם רומן זדורוב זכה שייעשה עמו צדק אחרי 16 שנים, גם תקוותו של בן אוליאל לא אפסה.
סרבנות? לא מה שחשבתם
יש גם קולות אחרים. תקשורת המיינסטרים, שהלאימה את אולפניה בחודשים האחרונים לטובת תעמולה נגד הממשלה, אומנם משתיקה אותם, אך הם קיימים והדבר בוער בהם לא פחות מאלה שקולם מושמע. מזה כמה שבועות אנחנו שומעים על עוד עצומת טייסים נגד הרפורמה כולל איום בסרבנות, עוד לוחמי מערך המבצעים המיוחדים שמכריזים כי לא יתגייסו למילואים ועוד לוחמי סיירת מטכ"ל ש"לא יבואו לשרת בדיקטטורה". והצד שכנגד? מושתק, ואנחנו כאן כדי לתת לו קול.
אליעזר בר־און התגייס לפני למעלה מ־25 שנה לקורס טיס. כעבור שנה וחצי עבר לסיירת מטכ"ל ושירת שם כקצין עד דרגת סגן. מאז הוא עושה מילואים עשרות ימים בשנה ביחידה ובמקומות נוספים, כולל בחודש האחרון, ודרגתו הנוכחית היא רב סרן. הוא אב לחמישה, ומנהל מכינה קדם צבאית במעלה אפרים. בחודש האחרון הוא מסתובב בלב כבד.
"יש כאן קבוצה שלקחה 'מותג' שנקרא סיירת מטכ"ל או המ"מ ואחרים, ועם המטען הסמלי, הערכי והמעשי שאותה קבוצה זכתה לקבל כחלק מהשירות למען ביטחון ישראל, היא עושה שימוש לצרכים הפוליטיים והאישיים שלה", הוא אומר ל'בשבע'. "האנשים האלה הם חברים שלי, אנשים טובים אוהבי הארץ הזאת, אבל מעבר לזה שהם מנצלים לרעה את הזכות שניתנה להם לשרת, הם גם פוגעים בחברים שלהם ליחידה ומדברים בשמם דברים שלא מקובלים עליהם לחלוטין".
"הטיעונים שלהם מתחלקים", הוא מוסיף, "יש כאלה שמודים שזו סרבנות ועומדים מאחוריה בגלל חובה שהם רואים לעצמם כאזרחים, ויש כאלה שאומרים שזו לא סרבנות אלא הפסקה של התנדבות. זו אמירה לא נכונה. ההתגייסות למטכ"ל היא אמנם התנדבות, אבל מרגע שנכנסת למערכת יש קודים פנימיים של התנהגות שלא מפרים אותם. מי שמחליט שהוא לא מגיע למילואים פוגע ביחידה ומפר את המוסכמות הברורות בתוכה".
יחד עם זאת, ובניגוד לרושם המצטייר כלפי חוץ בתקשורת, בר-און מספר שאין בתוך היחידה סחף לסרבנות. לדבריו, המפקדים אוסרים באופן חד וברור כל שיח על הרפורמה בקבוצות הווטסאפ של הלוחמים ובמהלך האימונים עצמם, ולפחות מהניסיון שלו במילואים האחרונים הנושא לא נידון בתוך היחידה.
"אני לא חושב שהסרבנות יצרה סכנה לביטחון המדינה בטווח המיידי", הוא אומר. "היקף הסרבנות לא גדול, רובם גם היו מתייצבים בשעת פקודה, וזה עוד לפני שדיברנו על השינוי בגוון האוכלוסייה ביחידות האלה ככל שיורדים בגיל. מי שהוביל את המחאה הזאת הם מילואימניקים בגיל מבוגר יחסית, שבחלקם כבר לא משובצים לתפקידים מבצעיים".
להבנתו, הסכנה בסרבנות טמונה קודם כל בהפרת הברית הקדושה בין הלוחמים, וזו גם הנקודה הכואבת ביותר מבחינתו בקמפיין הסרבנות. "המילואים הם המקום היחיד שבו אזרחים ואזרחיות מכל הגוונים נפגשים באהבה וברעות, מייצרים ביניהם שיח חיובי ומחליפים דעות. זו שמורת הטבע האחרונה כמעט בישראל בה נוצרים חיבורים ושומרים על האחדות של העם. המעשה הזה, של סרבנות, סודק את ערך הרעות. זה דבר שאסור שיקרה".
"הצעירים שומעים את הוותיקים", הוא ממשיך ומתאר את קו השבר, "הלוחמים שומעים את המפקדים, וככה מחלחל שיח של סרבנות פוליטית לפי מה שמתאים לי. הנזק החמור הזה כבר נעשה, הדור הבא ראה ולמד. והצבא, לפחות ממה שאני ראיתי, לא התערב בזמן ובחדות הראויה".
אפרופו התערבות הצבא, מסתבר שהיו גם יוזמות מצד ימין בתוך היחידה להגיב למכתבי המחאה והכרזות הסרבנות, אך הן בוטלו לבקשת המפקדים. "הייתה התארגנות לעצומה נגד הסרבנות, אבל באותו שלב הצבא כבר התחיל להגיב וביקשו לעצור את היוזמות משני הצדדים", הוא מספר.
לסיום, בר־און מבקש להדגיש את הפרופורציות. "צריך לזכור שאחרי כל הרעש וההדהוד התקשורתי, יש כאן רוב של לוחמים נאמנים לצה"ל ולמדינת ישראל ששמרו, וימשיכו לשמור, על הברית ועל הבית ללא תנאים וללא איומים כי אין לנו ארץ אחרת".
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***