מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שהלילה הזה כולו ציפיות.
לילה אחד בשנה, מכונן ברמה המשפחתית, מכונן עוד יותר ברמה הלאומית, וכל כך הרבה מתנקז לערב הזה. הציפיות גדולות: שאצליח לספר, שהילדים יקשיבו, שאבחר את המילים הנכונות. שתהיה אווירה נעימה וטובה, שיהיה מכונן, שלא נחמיץ את השעה, אה – וגם שיהיה טעים. פעם היה פסח שני, היום אין מועד ב'.
ולא כולם מקשה אחת במשפחה המורחבת. יש שמבקשים לספר כל הלילה עד שיגיע זמן קריאת שמע של שחרית, ויש שחותרים בכל הכוח אל השולחן־עורך, הרי כבר מהצהריים מקרקרת הבטן, כמה אפשר. וגם הילדים מגוונים, בגילים שונים, מבינים אחרת, חושבים אחרת. אל כל הציפיות הללו לפעמים מתווסף מרקם משפחתי מאתגר, קנאות קטנות, מתחים סמויים, וגם כאלה שקשה להם עם כל הסיטואציה, כי "והגדת לבנך" לוחץ בדיוק על מה שחסר להם כל השנה.
אז מה עושים עם החבילה המאתגרת הזאת? הנה קצת מחשבות מעשיות מאוד.
מי שישן בערב החג
אומנם את סדר פסח המקורי חגגו אנשים עייפים ומותשים, כך כותב הזוהר הקדוש: "כד נפקו ישראל ממצרים ליבם הווה תביר בגווייהו" - כשיצאו ישראל ממצרים ליבם היה שבור בקרבם. אבל להם לא הייתה ברירה, לנו יש. כדאי להחליט שכולנו נחים לפני הלילה הזה ומגיעים רעננים. לפעמים שווה להקריב מאכל אחד בשולחן עורך בשביל לבוא עם כוחות. ולא רק על העייפות כדאי להתגבר, גם על הרעב. אני יודע, מצווה לאכול את המצה לתיאבון, אבל בשביל זה לא צריך לגווע ברעב. כדאי לאכול קצת במהלך היום, כדאי לדאוג שהילדים יגיעו רגועים, ואני חושב שרגע לפני "מה נשתנה" כדאי לחלק לכל ילד שקית ממתקים. אם הם ירימו פנים מופתעות, מה קרה שלפני האוכל אוכלים ממתקים, כבר הרווחנו "מה נשתנה" אותנטי והזדמנות ראשונה לענות. אבל גם אם יקבלו את הממתקים בשלוות נפש וייהנו מהם עד השולחן־עורך, נרוויח גם אנחנו שלוות נפש, קשב וריכוז, ועדיין נאכל מצה לתיאבון.
מקומות מסומנים
בסדרים משפחתיים גדולים חשוב לתכנן את סדר הישיבה מראש. אם כל המבוגרים ישבו יחד וכל הילדים יישבו עם בני גילם, אולי נקבל סדר חברי וזורם אבל הרבה "והגדת" לא יהיה שם. כדאי לדאוג שהילדים ישבו בקרבת הוריהם כך שאפשר יהיה לשאול ולשוחח. וכן, בני בנים הרי הם כבנים וכדאי שישבו כמה נכדים בקרבת סבא וסבתא, וגם זה לא מספיק. גם למי שמבוגר דיו בשביל לספר ביציאת מצרים ועדיין לא זכה לילד משלו כדאי שתהיה האפשרות, ורק נרוויח אם ישב ילד קטן גם לצידו.
בבתים רבים מקפידים על הסדר, אחד קורא וכולם מקשיבים, אבל אפשר גם להחליט שבשלב כלשהו של הערב עוצרים את הסדר הכללי וכל אחד מקדיש זמן לילדים שבסביבתו.
ההגדה לא מספרת
בואו נניח לרגע את הבעיה על השולחן: ההגדה לא כל כך עוזרת לספר ביציאת מצרים. לא זו בלבד שהשפה לא מובנת לילדים ולמען האמת גם לא כל המבוגרים מבינים הכול, היא גם לא ממש מתמקדת בלספר את הסיפור. אפשר להקריא את כל מילות ההגדה מתחילה ועד סוף ולצאת מליל הסדר בתחושת החמצה. מה שעושים בדרך כלל אנשים שבכל זאת חשוב להם לגעת בתוכן הוא ניסיון להעמיק ולדון בכל חלקי ההגדה – מדוע ההגדה בחרה לענות לארבעת הבנים תשובות אחרות מאלו שהציעה התורה? מה זה "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"? ומה ההבדל בין הבן הרשע לבן החכם?
הבעיה שכל הדיון הזה יפה לסדנאות לחינוך ילדים והוא ממש לא רלוונטי לליל סדר שמבקש לספר ביציאת מצרים. בעצם, ראשיתו של ה"מגיד" אומר לנו בדרכים שונות שכשנספר ביציאת מצרים נצטרך להתאים את הסיפור לרוחו ולסגנונו של כל ילד, אבל אחרי שקיבלנו את זה עדיין צריך סיפור.
לב הסיפור
ההגדה לא מספרת את הסיפור, היא רק מזכירה נקודות ציון הכרחיות במסע מעבדות לחירות. לכל נקודה כזאת היא מקדישה שורה ומשאירה לכל אחד מאיתנו את החופש לספר את הסיפור כהבנתו. אני חושב שהשלב הזה בהגדה, מ"וירד מצרימה" ועד עשר המכות, שיש בו מעט מאוד טקסט, הוא המקום להשתהות ולספר.
איך מספרים את הסיפור?
כמו כל סיפור טוב, העניין הוא להיכנס לנעלי הדמויות, להרגיש את החוויה. לכן הכול מוחשי בחג הזה – מצביעים, טועמים, רואים, מרגישים, ויש משפחות רבות שעושות הצגה של ממש על יציאת מצרים, הרי חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא.
אפשר בקלות להכניס את הילדים לימים ההם, כמה שאלות והם בפנים: מה אכלו ילדים בהפסקת עשר בגן או בבית הספר? רגע, היה בכלל בית ספר? ורגע לפני שהילדים מתלהבים מהרעיון שאין בית ספר, בואו נדבר איתם על איך נראה יום כזה. אבא לא בבית כל היום. הוא לא הולך לעבודה. הוא הולך לעבדות. בואו נדמיין רגע איך זה נראה ואיך מרגישים במצב כזה. ולפעמים הוא כמה שבועות לא בבית, לפעמים חודשים, כי הפירמידות רחוקות. ואי אפשר לדעת מתי יחזור ואי אפשר לדעת אם יחזור. ומפחיד לצאת לרחוב כי כל ילד מצרי יכול להתעלל בך, ולך אסור להחזיר. ומה תעשה כשתהיה גדול? תבנה פירמידות ככל הנראה. ומה יש לאכול בבית? הנה, זה מה שיש בבית, המצה הזאת, לחם העוני הזה. מישהו מכם אוהב מצות? מצוין. עכשיו דמיינו את המצה הזאת לארוחת בוקר, צהריים וערב, ולא - אין ממתק אחרי הארוחה, יש מצה. אפשר לספר סיפור של משפחה אחת מבני ישראל במצרים, שיש לה ילדים בדיוק באותם גילים כמו אצלנו, אפשר לדמיין מה אומרת אמא ומה חושבים הילדים.
וכדאי לשאול כדי להרגיש: מה הייתם עושים במקומם? במה הייתם נאחזים? הייתם מאמינים שמשהו יכול להשתנות? שיהיה טוב יותר? אגב, נהיה רע יותר. פרעה גוזר להשליך את התינוקות ליאור. עכשיו ההזדמנות לשאול: אם אתם הייתם המיילדות, מה הייתם עושים? בטוחים שהיה לכם אומץ? ואחרי שגוזרים להשליך את התינוקות ליאור, והמנהיג עמרם מתגרש - מה הייתה עמדתכם? פתאום זה רלוונטי לכולם, לא רק לקטנים, גם לילדים הגדולים יותר, כמו שכתוב במשחקי קופסה – מגיל שלוש עד תשעים ותשע.
הייתם מתפללים? הייתם מורדים? בכלל, הרעיון הזה למרוד היה רלוונטי לפני שהקב"ה הכניס אל דפי ההיסטוריה את האופציה לצאת מעבדות לחירות? ואיך מרגישים אחרי מכת הדם? ואיך אחרי שהיא נפסקת, אבל פרעה לא נשבר? ולמי מכם היה אומץ לקחת את האלוהים של מצרים ככה מול העיניים של האדונים? והיום? היום אנחנו מצליחים ללכת עם האמונה שלנו בלי פחד?
הרבה יותר מארבע קושיות, אין סוף סיפורים.
יש מי שהדמיון שלו קל ונובע, יש מי שכדאי לו להכין את השאלות מראש, אבל זה אפשרי, לגמרי אפשרי ועושה סדר לגמרי אחר, שכולם בו שותפים.
לא מתכננים גילוי אליהו
פעם אמר לי רב גדול: לא מתכננים גילוי אליהו. ואני חושב על זה כל ליל סדר מחדש. אחרי כל מה שכתבתי כאן ואחרי כל הציפיות הגדולות - כדאי לשחרר. לבוא רגועים, לא לנסות להכתיב את כל ההתרחשויות ולהגשים את כל החלומות. עצם המעמד הזה בכל שנה מחדש הוא כבר הישג שאין שני לו, וגם אם לא הצלחנו לענות על הכול - אשרינו על חלקנו הטוב.
ליל סדר לא רפורמי
על דבר אחד כדאי לסכם מראש: בלי רפורמה או הפיכה או לא משנה איך כל אחד ממשתתפי הסדר בוחר לקרוא לזה. אנחנו כל כך שבויים של הכאן ועכשיו ביומיום, וליל הסדר נועד לקחת אותנו לרגע אל מבט על, אל הפרספקטיבה. שווה לעוף רגע למעלה ולראות את התמונה הגדולה. ולא לשכוח לחייך.
לתגובות: [email protected]
***