יש להגיב בתבונה על דבריו של הנשיא ביידן כי "ישראל לא יכולה להמשיך בדרך הזו", כדי לא לפתוח חזית נוספת במלחמה על הרפורמה.
יהא אשר יהא בבחירות לנשיאות בעוד שנתיים, ישראל צריכה לשמור על קו מאוזן ועדין מול כל ממשל בבית הלבן, כי לא בטוח שהחמור (סמל המפלגה הדמוקרטית) ינהג אחרת מהפיל (סמל המפלגה הרפובליקנית) בחנות החרסינה שקרויה ישראל
רפורמה משפטית שתשיב איזון בין הרשויות השונות בישראל היא מחויבת המציאות. אלא שרפורמה משפטית צריך לדעת גם איך להעביר. זהו תהליך פוליטי פנימי שיש לנהל בשום שכל. תמיד טענתי, כי טוב היה לו מלכתחילה גויסה תמיכה ציבורית לתהליך. בסופו של דבר, כעולה מההידברות המתנהלת בימים אלה בבית הנשיא, 80% מהרפורמה אינה שנויה במחלוקת. אלה הם הבהרת היחס בין בית המשפט לבין הרשות המחוקקת, צמצום עילת הסבירות, הסדרת אופן חקיקת חוק יסוד, שריונו של חוק זה ועוד – כולם היבטים ברי פתרון מעשי ומקובל.
ישנן גם נקודות מחלוקת קשות, כאלה שספק אם תושג לגביהן הסכמה מקיר לקיר. ואולם, פתיחתה של חזית רחבה, שלא לצורך, עשתה מה שכולנו ראינו שעשתה. היא הציבה בעיני ציבור רחב סדין אדום, שהביא להתנגדות עקרונית גם להיבטים, שבנסיבות אחרות ניתן וצריך היה להסכים עליהם.
אך הרפורמה המשפטית היא גם תהליך מדיני. גם אם לכאורה מדובר בתהליך פנימי בישראל, וגם אם לרוב אל להן למדינות העולם להתערב בעניינים פנימיים של מדינה ריבונית, אין לטעות: זה מזמן כבר לא המצב. ראשית, מדינות מתעסקות במתרחש בתוככי מדינות אחרות כל הזמן. אם ראוי הדבר אם לאו – זה לא משנה לתוצאה הסופית, הגלובליזציה עושה את שלה. התפיסה של מדינות העולם את המתרחש בישראל משפיעה גם משפיעה על יחסי החוץ והתמיכה הבינלאומית בה. בוודאי ובוודאי, כאשר ישנם גורמים שליליים רבים בעולם המחככים ידיהם בהנאה למול ההזדמנות לחתור עוד תחת צדקת דרכה של מדינת ישראל, ומנצלים זאת לקדם תהליכים מסוכנים מבחינתנו בבית הדין הפלילי הבינלאומי, בפורומים בינלאומיים או אצל ממשלות זרות וארגונים שונים.
בהקשר זה, אין מקום לנאיביות ביחס לחשדנות של הממשל הנוכחי בוושינגטון כלפי הממשלה הנוכחית בישראל. המתח בין הממשל ושליחיו בישראל בולט מיומה הראשון של הממשלה, במיוחד לאור התבטאויות ופעולות שנתפסים על ידי האמריקאים כנוגדים את מדיניותם. השגריר האמריקאי בישראל ניידס לא היסס מלהביע דעתו, ואם סברנו עד עתה כי אין לו גיבוי מוושינגטון, הרי לאחר התבטאויותיו החריגות של הנשיא ביידן - אין עוד ספק בכך.
יש להביט בדאגה במתרחש בארה"ב. הקונצנזוס סביב ישראל נחלש. הוא נחלש לא רק בגין פעולות ישראל, אלא עקב תהליכים פנימיים הנוגעים לשינויים המבניים בחברה האמריקאית ומקומם של היהודים בה. התנועה הפרוגרסיבית שמרימה ראש, וה-Black Life Matters ששוטף את המדינה. מנגד, אסור לטעות – מידת תלותה של מדינת ישראל בארה"ב אינו פוחת. להיפך, התלות הביטחונית, הכלכלית והבינלאומית של מדינת ישראל בארה"ב מתעצמת. כל הטוען שאנחנו "נסתדר לבדנו" אינו אך שוגה באשליות אלא מטעה באופן מסוכן. הוא מרחיק מאיתנו לא רק את הממשל הנוכחי, אלא גם את הקהילה היהודית השניה בגודלה בעולם שנמצאת בעמדה בעייתית מאוד.
יש שיאמרו, נקווה לממשל רפובליקני שישנה עמדתו ביחס לישראל. הרי רק לפני שנים ספורות חווינו את הממשל הידידותי ביותר בהיסטוריה לישראל, ממשל טראמפ, וזה יכול לחזור. אלא שטעות תהא לשים את כל מאוויינו בכך. ראשית, עוצמתה של התמיכה בישראל נשענה בכל השנים על כך שזו חוצה מפלגות. אחרת, לא היינו מגיעים לתמיכה בהיקף כזה. שנית, התמיכה נדרשת לאורך זמן, ולא יכולה להיות מותנית בזהותו של נשיא כזה או אחר. שלישית, לא בטוח שהחמור (סמל המפלגה הדמוקרטית) בחנות החרסינה ינהג אחרת מהפיל (סמל המפלגה הרפובליקנית) בכל עניין. ורביעית, ואולי חשוב מכל, נזקים מסויימים עלולים להיות בלתי הפיכים. אם חלילה יבוטל הסיוע הביטחוני לישראל או יקוצץ משמעותית – ספק רב אם יוכל לחזור לאותם שיעורים גבוהים כפעם. אם תימנע ארה"ב מלהטיל וטו במועצת הביטחון, התוצאה תרדוף את ישראל גם בממשלים אחרים, כפי שקרה עקב הימנעותו של אובמה להטיל וטו בשלהי כהונתו. זו אינה מטולטלת הנעה בין אותן נקודות הקיצון, היא יכולה להיעצר במקומות אחרים או להמשיך הלאה.
יש לזכור גם, שהאמריקאים מדברים בשפה ובקודים "אמריקאים" שהם שונים מהותית מהבוטות המאפיינת את השיח הישראלי. הישירות הישראלית שונה מאוד מהשיח האמריקאי. מה שנתפס על ידינו כדחייה מנומסת, עשוי להיחשב בוטה מבחינתם, ומה שנתפס אצלנו כבוטה, הוא לחלוטין בלתי קביל ואפילו מזעזע אצלם. כאשר הנשיא האמריקאי ואנשי ממשלו מצביעים על "הערכים המשותפים" שמהוים בסיס לקשר המיוחד בין המדינות, הם אומרים הרבה יותר מכפי שמשתקף לכאורה במשפט עצמו.
אשר על כן, התבטאויות מתריסות כנגד הממשל בגין התערבותו בענייניה הפנימיים של ישראל אינן מועילות ואינן אחראיות, בלשון המעטה, ובטח לא משפרות את סיכויי העברת הרפורמה או את השלכותיה על יחסי החוץ של ישראל. האמריקאים חיים את המתרחש כאן, ורגישים מאוד לאמירות הנתפסות כפוגעניות כלפיהם, אפילו אם נאמרו בידי גורמים זוטרים. לעומת זאת, התייחסותו של ראש הממשלה לעצמאותה של ישראל לנהל את ענייניה הפנימיים ודחיית "לחצים חיצוניים, כולל מחברינו הטובים ביותר", נכונה ועניינית יותר, אך מוכרחה להיות מלווה בהסברים חד משמעיים ונטולי פשרות בדבר נחיצות הרפורמה.
מדינת ישראל חייבת לנהל דיאלוג ענייני עם הממשל ביחס לרפורמה המשפטית, להשתיק התבטאויות מזיקות מתוך הקואליציה, ולחתור לתת מענה לחששות האמריקאיים ביחס "לערכים המשותפים". האמירה כאילו ישראל "אינה עוד כוכב בדגל האמריקאי" שהושמעה כביקורת על דברי ביידן, אינה משקפת עוצמה. ואמירה ש"ארה"ב אחראית להרג חיילים במבצע צוק איתן" משקפת סיכלות. ארה"ב תעשה הרבה למען כל כוכב בדגלה, אך אל לנו לקחת את תמיכתה כמובנת מאליה. לא כל שכן לזלזל בה.
--
ניצנה דרשן לייטנר היא עורכת דין ישראלית העומדת בראש ארגון "שורת הדין" הנלחם למען ישראל וקורבנות טרור בארץ ובעולם