והגדת לבתך

לכאורה זה לא הדבר הדחוף ביותר בין כל הדרמות שחווה עם ישראל בתקופה המטלטלת הזאת, אבל בתוך המחשבות המתרוצצות בראש תוך כדי הניקיונות וההכנות לחג הבא עלינו לטובה, מצויות גם לא מעט מחשבות מן הסוג הזה. מה הקומה הבאה בגאולת ישראל? מה תפקידנו בעת הזאת?

"זכרו תורת משה עבדי", קראנו בהפטרה בשבת האחרונה, הפטרת שבת הגדול. מסבירים המפרשים כי היות שמדובר בנבואתו האחרונה של הנביא מלאכי ובנבואה האחרונה בכלל (שהרי לאחריו פסקה נבואה מישראל), מחזק אצלנו הנביא את חשיבות התורה שהיא היא שתעמוד לנו בעת הזאת. אך איך מנחילים את התורה, ואיך הופכים אותה להיות אבן יסוד של קיומנו כעם? זאת השאלה הגדולה. ושאלה גדולה מזו היא: איך הופכים אותה להיות אבן יסוד של הציבור כולו?

חג הפסח שלפנינו מציב במרכז לא את לימוד התורה שלנו אלא את מצוות החינוך, "והגדת לבנך". "לפי דעתו של בן אביו מלמדו", העיקרון המנחה הזה עוסק בחשיבות העברת המסורת הלאה בהתאמה לנפש הבן ובהתאמה לנפש הדור. בלילה זה לא לומדים תורה אלא מלמדים תורה, ובעיקר מעבירים הלאה סיפור של מסורת והמשכיות. עיקרון זה בא לידי ביטוי במיוחד במודל ארבעת הבנים, אבל לא רק בו.

בהגדות מן הסוג הפמיניסטי אפשר למצוא ציורים לא של ארבעת הבנים אלא של ארבע הבנות: החכמה, הרשעה, התמה וזאת שאינה יודעת לשאול. לא חייבים להזדהות עם האסטרטגיה הזאת, אך אין ספק שהגדות כאלה ניסו לענות על שאלה מהדהדת – איך באים בדור הזה לקיים מצוות "והגדת לבתך", או איך מעבירים סיפור של תורה, ערכים ומסורת לא רק לבנים שלנו אלא גם לבנות.

לגבי חינוך הבנים לתורה, לאמונה וליראת שמיים יש לנו מסורת: תלמודי תורה וישיבות, רק קודש או שילוב של קודש וחול, דרך כזאת או אחרת - כבר מימי רבי יהושע בן גמלא נשתברו על כך קולמוסין.

לגבי חינוך הבנות, לעומת זאת, המסורת ברורה מעט פחות. קל לנו להתרפק על סיפורי בית יעקב של שרה שנירר, על דמויות כמו נחמה ליבוביץ' עליה השלום או על דמותו של הרב נריה זצ"ל ששולח את תלמידיו לעמוד בראש האולפנה הראשונה לבנות. אך השאלות עודן מהדהדות: מי מחנך, למה מחנכים, מה היחס בין חינוך לתורה ובין שאר המקצועות, ואיך מתמודדים עם האתגרים שבחוץ תוך הצבת אמת מידה ברורה לעולם של תורה, יראת שמיים ושאר ערכי נצח.

קשה לקחת את הבירור העקרוני הזה ולפרוט אותו לפרוטות, אך אין ספק שמישהו אמור להיות אמון על המלאכה הזאת.

עשי לך רבנית

כשהייתי צעירה היה ברור שרב הוא רב, והצינור הרוחני־תורני־הלכתי של הבית מוביל מהרב של הבעל אל האישה וממילא אל הבית כולו. זה היה נכון לגבי שאלות הלכתיות כמו גם לגבי התייעצויות אישיות או התוויית דרך רוחנית. שאלת ה"לא נעים", "פחות נוח" וכל היוצא בזה, שמהדהדת לא מעט בעולם הנשי, כמעט ולא הייתה רלוונטית בעולם שגדלתי בו. באופן כללי המסר היה "ככה עושים". לכל היותר היה אפשר להעביר את השאלה דרך הרבנית, קרי רעייתו של הרב, ודרכה לקבל תשובה.

העולם השתנה, והציבור דרש וגם קיבל מענה מסוג אחר. המערכת הזוגית השתנתה. העוגן הרוחני של הבית כבר לא תמיד מופקד בידו של האיש, אלא גם (ואולי במקרים מסוימים בעיקר) בידיה של רעייתו; נשים ביקשו וגם קיבלו יועצות הלכה שמסייעות בכל הקשור במצוות הטהרה; רצו ללמוד תורה ולשמוע שיעור משמעותי מרבנית־אישה; ביקשו להתייעץ עם אישה חכמה שמבינה מקרוב את תהיותיהן ויודעת לדבר בשפה שלהן.

המטרה לא הייתה ולא תהיה להחליף את הרבנים הגברים, אלא לתת מענה להבנה המעמיקה שככל שדור הנשים גדל ומתעצם, פועל ויוצר בכל מרחבי החיים, הוא גם מבקש מענה רוחני שמוכוון ישירות אליו. כך צמחו וצומחות עוד ועוד נשים תלמידות חכמים שהופכות אט אט למורות דרך. "הנה ימים באים נאום ה' אלוקים והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'".

אבל גם לגבי הגיל הצעיר יותר הולכת וחודרת ההכרה כי טוב יהיה אם נחנך את הבנות ל"עשה לך רב", או כאמור - רבנית. רק נשים לב כי אין מדובר במנהלת האולפנה, גם לא במחנכת בעלת זיקה תורנית עמוקה, אלא בתפקיד מובחן של רב־רבנית שאמורה לתכלל את כלל ענייני הקודש למען הקהילה החינוכית שהיא מופקדת עליה, ברוח דברי הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל שהרב "מחויב להתעניין ולקחת חלק בכל ענייני הציבור כדי להכניס שם את הקודש..." (זכור לאברהם, תשנ"ט, עמ' שב). על הרבנית לתת מענה קרוב ורלוונטי לתהיות, שאלות ומבוכות של בנות הנעורים, ובהרבה מאוד מובנים להיות הרבנית שלהן גם בחייהן הבוגרים.

נכון, זה תפקיד מורכב, ובהרבה מובנים גם חדש (בפרט בעולם התורני־שמרני), וללא ספק מציף הרבה שאלות, החל משאלות בתחום הפמיניסטי - האם אנחנו לא דוחקים את הרבנים? דרך שאלות של חלוקת תפקידים - מה מקומו של רב במערכת שכל אנשיה אמורים לחנך לתורה ושאר ערכים? וגם לא מעט שאלות עתיקות יומין, למשל - מה נכלל בתחום הסמכות־תפקיד־אחריות של הרב־רבנית? אך דומה כי אם המצווה הבוערת היא "והגדת לבתך", ואם השאלות הגדולות הן שאלות של חינוך לתורה ושל נאמנות למסורת אבות בעולם פוסטמודרני שמפרק את כל הערכים, ראוי שיהיה מי שמופקד על הנושא, שעמל בימים ולא ישן בלילות ומשקיע את כל כוחותיו במשימה הכל כך חשובה הזאת.

כישורים צריך להעריך

כמו בכל תהליך צומח, יש כאן הדהוד לכמה וכמה כיוונים.

צריך נשים שירצו, שיהיו בהן הכוחות והכישורים ושיהיו מוכנות לשאת בעול הזה; צריך קהילות – אולפנות שיבינו את החשיבות ויהיו מוכנות לתת לנשים הללו כרטיס כניסה (ובנפש חפצה!); וצריך מסגרות שיאפשרו לנשים הללו לצמוח בהן - אם אנו רוצים להצמיח נשים ראויות שייתנו מענה לצמא הרוחני הגדול של הדור, אי אפשר לתת להן לצמוח בצורה אוטודידקטית מזדמנת, אלא מוטלת עלינו המשימה לאפשר להן מסגרת ראויה לצמוח בה בבחינת "תורה שיהיה לה בית אב", וממילא יהיה צריך באופן כזה או אחר להעריך אותן על כישוריהן וידיעותיהן למענן ולמען הציבור כולו.

ולמי שחושש מהריח ה"פמיניסטי" שעלול לנדוף מהעניין, רק נגיד שאין שום סיבה לשלוח את הבנות שלנו ללמוד באקדמיה, לרכוש מקצוע, להתפתח ולצבור תואר ראשון, שני ואף יותר מכך, ולעודד אותן ללמוד רפואה, להשתלב בפוליטיקה, בתקשורת ובהייטק, בעוד תורה – מה יהא עליה?

בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ובזכותן עתידים להיגאל. בואו יחד ניחלץ חושים ונבנה את הקומה הבאה כדי להצמיח את הדור הבא של הנשים הצדקניות הללו, מכוח הבנת אתגרי הדור ומשימות התקופה, ובעיקר מתוך אמונה עמוקה במצווה הגדולה של והגדת לבנך־בתך.

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***