חג הפסח בתורה הוא חג משפחתי. תחילתו בפסח מצרים, כאשר כל משפחה הקריבה את הפסח בביתה: "הוא ושכנו הקרוב", ואף נאסר עליהם לצאת מפתח הבית כל הלילה.
גם כאשר מצווה התורה על פסח דורות, שהוא אחד משלושת הרגלים שבהם עם ישראל עולה לירושלים, עדיין נשמר הממד המשפחתי והקהילתי של החג והזבח, כמשתמע מהפסוק שנאמר בחג השבועות והולם גם את שאר הרגלים: "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה" (דברים טז, יב).
הפסח של חזקיהו (מתואר בדברי הימים ב כט), היה אירוע שיא שהשלים את מהלך סילוק הבמות וטיהור המקדש שהוביל חזקיהו בכל ממלכת יהודה, לראשונה מאז ימי דוד ושלמה. בנוסף, היו אלה ימי חורבנה של ממלכת ישראל בידי אשור, וחזקיהו פנה גם אל שבטי הצפון והזמין אותם להשתתף בחגיגת הפסח במקדש בירושלים. הוא פעל גם לטיהורה של ממלכת ישראל מן הבמות ומשרידי עבודה זרה.
לפיכך, פסח חזקיהו היה מעמד תשובה ממלכתי וציבורי, של תפילה, ברכה ושמחה גדולה, ככתוב:
הקהל לא הסתפקו בשבעת ימי חג הפסח והוסיפו עוד שבעת ימים של שמחה, כפי שנהגו בעת חנוכת המקדש, בימי שלמה, שחל בסמוך לחג הסוכות:
"וַיִּוָּעֲצוּ כָּל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיַּעֲשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים שִׂמְחָה... וַיִּשְׂמְחוּ כָּל קְהַל יְהוּדָה וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַקָּהָל הַבָּאִים מִיִּשְׂרָאֵל וְהַגֵּרִים הַבָּאִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַיּוֹשְׁבִים בִּיהוּדָה: וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם: וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם" (דברי הימים ב פרק ל פסוק כ – כז).
כעבור למעלה מחמישים שנה, חזר יאשיהו המלך וחגג פסח דומה לזה של חזקיהו. מנשה, בנו של חזקיהו וסבו של יאשיהו, השחית את כל מפעל התשובה האדיר של חזקיהו ומילא את ירושלים וממלכת יהודה בעבודה זרה ובשפיכות דמים. מלכותו נמשכה זמן רב, חמישים וחמש שנה, ובימיו נגזרה על ירושלים גזרת החורבן והגלות. בנו אמון, מלך תקופה קצרה ונרצח כעבור שנתיים, מבלי ששינה מדרכי מנשה אביו דבר.
הבן-הנכד, יאשיהו, גילה את ספר התורה במהלך שיפוץ בית המקדש שנעשה בימיו, הזדעזע מנבואת הפורענות ששמע מחולדה הנביאה, והחל במהלך רב-עוצמה של שיקום, טיהור, כפרה ותשובה על מעשי אבותיו. הוא השמיד כל סממן של פולחן אסור מן הארץ, לרבות הריגתם של כהני הבמות. גם הוא פעל ברחבי ממלכת ישראל הצפונית, אף יותר מזקנו חזקיהו, שכן בימיו כבר הוגלו מרבית תושבי הארץ. "וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ" (מלכים ב, כג כה).
בפעם השלישית אנו פוגשים בתנ"ך פסח ממלכתי שכזה בימי שיבת ציון. אחרי עיכוב ממושך בבניית המקדש על ידי העולים הראשונים בעקבות הכרזת כורש, שבה עבודת הבנייה והתחדשה בימי דריוש, והיא הסתיימה בג' באדר, בשנה הששית למלכות דריוש (עזרא ו' ט"ו). עם סיום הבנייה נערכה חגיגת חנוכת הבית על ידי הכהנים והלויים, (שם טז-יח). כעבור חודש, השתתפו כל שבי ציון והגרים הנספחים עליהם בחגיגה ה"ממלכתית":
עלייה לרגל והקרבת פסח נהגה בכל השנים ובכל הדורות שבהן התקיימו המשכן ובית המקדש, אולם לא תמיד היא הגיעה לכלל מעמד מרומם, כלל לאומי וממלכתי. על מנת שחג הפסח יקבל את המשמעות העודפת הזאת, היה צורך במנהיג שיוכל להוביל את העם לקראתה. היה צורך במהלך רחב של תיקון ותשובה שהקיף את כל האוכלוסייה בארץ, בטיהור המקדש ובהכשרת הכהנים והלויים לקראת החג. רק בסיומו של מהלך שכזה ובשיאו, אפשר היה לחוג פסח בעל משמעות ציבורית ורוחנית רבת רושם שכזאת.