מוצאי חג ראשון. עומדים לתפילה: מוריד הטל, אתה חוננתנו, ותן ברכה, יעלה ויבוא, ולקינוח – ספירת העומר. לגבי רובם, אם נשכחו, נדרשת תפילה מחדש.
אני עומדת מרוכזת בתפילה ומרגישה כמו במסלול מכשולים מאתגר, ומצד שני – וואו, כמה זה מעורר! כמה תשומת לב נדרשת פתאום לנוסח השגור והמוכר, לבל נתבלבל, לבל נטעה, לשים לב למילים שאנו מוציאים מהפה, לבקשות שאנו מבקשים. התפילה אינה רגילה, ואינה מובנת מאליה.
לצערי, גם ההרגשה שמלווה את החג הזה היא של תנועה כמו במסלול מכשולים מאתגר. משתדלים להתכונן בשמחה לחג הגאולה, להרגיש את עצמנו כאילו ממש עכשיו יצאנו ממצרים. ניצלנו. אך הידיעה על עוד פיגוע, ועוד פיגוע, ועם כל אחד מתכווץ הלב שוב ושוב ושוב – הידיעות שמגיעות אלינו שורטות ופוצעות ומנסות לחבל בתחושת החג שלנו.
הבוקר תכננו לצאת עם הילדים לנפוש בצפון. התלבטנו כבר כמה ימים מהיכן כדאי לנסוע: כביש הבקעה, המסוכן (לא חשבנו על פיגועים, אלא על התוואי הצר רווי תאונות הדרכים), או כביש שש הפקוק בימים כאלה. אמש החלטנו לצאת לפני תפילה, כדי להספיק להגיע צפונה עוד לפני הפקקים. חשבנו להתפלל בבית כנסת שנמצא בדרך, בצפון. רגע לפני השינה, קיבלנו הודעה על תפילת שחרית עם הלל מוזיקלי במקום הפיגוע בצומת חמרה.
ההחלטה הייתה יחסית קלה: לוקחים סיכון קל, נוסעים בזהירות בדרך המכשולים, כדי להגיע לפתוח את החופשה בתפילה ציונית על אם הדרך, ומשם משתדלים להמשיך בשמחת החג שלנו. ההלל המוזיקלי, הריקוד של כל מי שהגיעו כמונו, בין אם בדרכם צפונה, ובין אם במיוחד להפגין נוכחות במקום, סייעו להרגשת החגיגיות של המעמד המורכב הזה, ואפישרו לכולנו להמשיך ככל יכולתנו לשמוח בשמחת החג.
ספירת העומר, שהתחלנו כעת לספור – מספרת לנו בדיוק את הסיפור הכפול הזה: הספירה עוברת בין ימי פסח, ימי התשועה שלנו בימינו, ומוליכה אותנו אל חג השבועות – חג מתן תורה. לכאורה – ארץ ישראל נמצאת בהקשר הזה דווקא באמצע, ואנו רגילים להתייחס לתהליך הספירה כאל מסע מהגשמי, שמסומל על ידי קרבן העומר הבא משעורה – ממאכל בהמה, אל עבר הרוחני, שמסומל בקרבן שתי הלחם הקרב בשבועות מהחיטה החדשה. אך קרבנות העומר ושתי הלחם אינם מוקרבים בגלות.
בני ישראל, כשקיבלו תורה במדבר, לא יכלו באמת לקיימה עד שהגיעו לארץ ישראל, הפסיקו לקבל מן מהשמים, והתחילו לאכול מתבואת הארץ. הספירה אינה מובילה אותנו רק למתן התורה – היא מובילה אותנו בעיקר לקבלת התורה שנקיים בארץ ישראל. לספירה חוברים תמיד גם מנהגי האבלות על מותם של תלמידי רבי עקיבא, מנהגים שפוגמים תמיד בתחושת החגיגיות של היציאה ממצרים וההגעה למתן התורה.
אם תרצו – הנה עוד סוג של מסלול מכשולים. בימינו שוב ושוב אנו שואלים את עצמנו עד כמה להדגיש את החגיגיות על חשבון מנהגי האבלות, ימי העצמאות ושחרור ירושלים נוגסים בימי האבלות ולכאורה – כך בדיוק צריך לקרות בדור של גאולה. אך אז מגיעים המכשולים בדרך, האתגרים שמדגישים מדוע עדיין גם מנהגי האבלות נדרשים, והמסע שלנו הוא בדיוק המסע של החג הזה, של היום המורכב הזה, שהתחלנו אותו בתפילת חג במקום פיגוע, והשתדלנו להמשיך בבילוי של חג בטיול בנופי ארצנו היפה, תוך הצצות מדי פעם לחדשות – להתחבר לצער ההלוויות שלא ניתן להתנתק מהן גם בעת החג.
אם אויבינו מבקשים לעמוד עלינו לכלותנו, ומנסים להשבית את שמחת חגנו – אנו נעמוד כנגדם בתפילה. נזכור שכל מטרת יציאתנו ממצרים הייתה קבלת התורה וקיום מצוותיה בארץ ישראל, וממילא עלינו לעמוד כנגד מי שנלחמים בנו ומנסים לגרש אותנו מכאן – ולהמשיך לחגוג את חגינו המעורבבים בשמחתם, עם הצער על מי שהולכים מאיתנו בדרך – דרך המכשולים שמאפיינת את תולדות ישראל מאז ועד היום.
הרבנית ד"ר חני פרנק, ראש בית המדרש מתן שומרון, ומנהלת מכון ידעיה