השאלה המפורסמת היא למה בני ישראל נזקקו לנס קריעת ים סוף, אחרי ניסי יציאת מצרים? מה התחדש בנס הזה, שלא היה בניסים הקודמים?
ה'שם משמואל', בנו של האגלי טל ואחד מגדולי האדמורים בדורות האחרונים הסביר זאת ועל פי דבריו הקדושים אפשר לומר שיציאת מצרים לוקחת אותנו למסע של אהבה.
"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך". עם ישראל מצוי בשפל, אבל הקב"ה מאמין בנו וגואל אותנו מבית העבדים הזה, בגילוי אהבה מופלא. וכך עם יציאת מצרים נולדה בנו אהבה בחזרה - החסד האלוקי נענה באהבתנו אליו וזה נפלא ומרומם מאוד אבל מסתבר שזה כשלעצמו לא מספיק.
בסוף השאלה הגדולה היא מה עומק ההכרה שלנו; ראיית העולם והבנת המציאות, האם היא חופשית? האם אנחנו רואים נכון את המציאות, בלא הטיות של דמיונות שווא? הניסיונות שעברנו במדבר מלמדים שלמרות שיצאנו ממצרים ואף זכינו לקריעת הים - לא היה בכל אלו כדי להבטיח תפיסת עולם חרותיית שלא מתפעלת ממראה עיניים אלא מאמינה במלך מלכי המלכים , שהוא גם אבינו - 'אבינו מלכנו' ושלפיכך אנחנו יכולים להיות שלוים כי הכל מסודר בהשגחה מופלאה.
מה החידוש שהתחדש עם קריעת ים סוף?
על קריעת הים נאמר: "ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". יראת ה' היא ענין שכבר מחייב התבוננות עמוקה. לא לחינם כנראה 'ראיה' ו'יראה' הן אותן אותיות. כדי לראות אתה צריך לצאת מן המקום הנוח שלך ולחפש. לנסות להבין דברים. להתבונן ולשאול שאלות ורק אחרי זה כשאתה קולט את תמונת העולם האמיתית, אתה מתמלא ביראה גדולה כלפי הבורא.
מדוע דווקא קריעת הים מובילה ליראה? אולי כי ישראל פעלו כנגד האינסטינקט הטבעי. משה מנחה את העם להתקדם הפוך מההיגיון, בחזרה לכוון המצרים וזה נראה כל כך לא הגיוני ומסוכן, אבל הם לא מתפרקים אלא מתגברים והולכים אחריו. "ויעשו כן" ומפרש רש"י: " להגיד שבחן ששמעו לקול משה. ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו כו'. אלא אנו אין לנו אלא דברי בן עמרם"
קריעת הים מייצרת מתח עצום בין הרגש ובין ההכרה ובסוף ההכרה מכריעה. ההתגברות הזו של השכל פותחת בפנינו פתח להתבוננות חדשה על העולם. פתאום אנחנו קולטים עמוק יותר שהעולם שנראה כנשלט על ידי כוחות הטבע או הפוליטיקה, הוא רק נראה כך למררה העין החיצונית. באמת הקב"ה מנהל את המהלכים.
אין גאולה בלי שני השלבים האלו ואפשר לראות זאת גם כיום באירועים שאנחנו חווים כיום בעוצמה.
אם בששת הימים זכינו לגילוי של אהבה גדולה ובניסים עצומים ניצחנו את צבאות ערב; בשוך ההתלהבות וכשתחושת הרוממות קצת חלשה, גילינו את הריאליה. פגשנו את המציאות שנכפתה עלינו ממרומים - הנה לפנינו המוני אנשים שלא אוהבים אותנו כאן ובחלקם שואפים להשמיד אותנו ממש, ובאמת אין לנו מענה הגיוני כעת עבורם. אנחנו סובלים טרור נורא מידם וגם אם נפעל ביד תקיפה כפי שהיינו רוצים, בסופו של דבר הבעיה נשארת כאן.
מסבא זצוק"ל למדתי שיחסו ליהודה ושומרון שהיה שונה מיחסו של הרב שך זצ"ל, נבע מכך שנקודת המוצא שלו הייתה ההכרה במתנה האלוקית. בניסים הגדולים שאירעו לישראל. התפיסה של אהבת ה' שהתגלתה דרך המאורעות, נטעה בו את הודאות שאנחנו בגאולה ולא בסכנה ושלכן נמצא בסופו של דבר את הכוחות להתמודד.
העמידה אל מול מה שנראה גדול מאתנו, יכולה לפרק או לרפא אותנו. להחליש ולגרום לנו לברוח ולסגת ולדמיין שנפתור את הבעיות, או להכיר בכך שיש בעל בית לעולם שבעזרתו ודאי נמצא את התושייה, לנצח ולהאיר אור גדול בעולם.
אנחנו כעת עומדים בפני המבחן העילאי הזה, אבל הגאולה האחרונה לומדת מגאולה ראשונה ומה שנדמה כסכנה גדולה, יתברר בסופו של דבר בעז"ה, כישועה שלא יכולנו להעלות על דעתנו שככה תתרחש.