במהלך עוד שיעור מנומנם בקורס חובשים קרביים בבה"ד 10, אי שם בקיץ 2005, נכנסה לפתע לכיתה פמליית קצינים, עטורי 'פלאפלים' על כתפיהם ונעמדו מולנו בפנים חתומות. "צהריים טובים, יש לנו הודעה קצרה" פתח הבכיר שבחבורה.
"בחודש הבא אתם תישלחו למשימת ההתנתקות, למעגל הראשון. זו הולכת להיות הפעילות המבצעית הראשונה שלכם בצבא, לפיכך הקורס יתקצר לחמישה שבועות". דממה השתררה בחדר, הלסתות עוד הספיקו לרדת לחצי התורן לפני שהקצין סיים את הודעתו במשפט: "ואנא, חסכו מאיתנו דרמות בדמות סירובי פקודה".
מפקד הקורס, קצין צעיר מכפר ורדים, היישיר אלי מבטו לחמש שניות שהרגישו כמו נצח. מה הוא רוצה ממני? האם הוא רואה בי חייל סורר בפוטנציה, או שאולי דווקא הוא רוצה לרמוז לי "סומכים עליך".
לצד שגרת הלימודים והתרגולות העבירו לנו סדנאות מוטיבציה, שיחות עם קב"נים, הציגו תרחישי מקרים ותגובות באמצעות משחק וסימולציות של התנגדות עם אביזרים וטקסטים משולהבים, במטרה להכין אותנו למשימה. בהמשך השירות, התוודעתי למונח "בימוי אויב", שגם אם לא השתמשו בו אז במפורש, היה ברור שזאת הכוונה כשהצידוק לכך היה "אנחנו פשוט מנסים להכין אתכם לגרוע מכל".
אחד הרגעים המשמעותיים שנצרבו בתודעה הציבורית מימי הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון היה 'תפילת הנערות' בעת פינוי בית הכנסת המרכזי בנווה דקלים. ככל שחלפו הדקות הלכה והתעצמה שירת הפסוקים מתהילים "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ. ה' שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא. אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר לִי..." וזו הייתה הפעם הראשונה שבה הייתי עד לאבל שאיננו קשור במות של בן משפחה. וכמו באבל, גם שם היו רגשות מעורבים של כמיהה לנחמה, לצד תחושות של כעס וחוסר אונים. הבטתי בנערות מקרוב והרגשתי כל כך רחוק. הדיסוננס בין ההזדהות האידיאולוגית, הפוליטית והדתית לבין התפקיד אותו הייתי אמור למלא בשם "הממלכה" בשעה שמה שהגדיר אותי היו מדי החאקי ולא הכיפה שעל הראש או כרטיס חבר הליכוד בארנק.
ח"י שנים עברו מתפילת הנערות ההיא לתפילת הנערות, הכמעט זהה, שהתקיימה השבוע בהלווייתן של האחיות רינה ומאיה די הי"ד שנרצחו בפיגוע ירי בבקעת הירדן והפכה במהרה לוויראלית ברשתות. אותם הפסוקים, אותן החצאיות וסנדלי השורש, אך בעיקר הבכי והכאב העמוק על מי שאינו ישוב עוד, כשהמפלט היחיד הוא כתפו של מי שנמצא לידך במעגל ותחושה מעורפלת של שותפות גורל להיאחז בה.
יממה בלבד לאחר הלווית האחיות די, נפטרה מפצעיה אמן, לאה לוסי די ז"ל. וברגע הקשה ביותר בחייו, כשבשורות איוב נוחתות עליו בזה אחר זה, בחר אב המשפחה להקדיש את ההספד על אשתו למסר עבור עם ישראל כולו. "דגל ישראל מסמל את הטוב. ישראל והטוב עוסקים בבנייה. אני קורא לשתף ברשתות את הדגל עם מסר חיובי. שתפו עם חבריכם והם ישתפו הלאה... עשו זאת למען נשמתן של לוסי, מאיה ורינה. עשו את זה עכשיו", ביקש ליאו די. שחווה על בשרו את הסתר הפנים עליו כתב דוד המלך, כאשר את "שיחו" הוא בחר לשפוך דווקא מול האומה באצילות שאין שניה לה.
חוט דק עובר בין תפילת הנערות מגוש קטיף לתפילת הנערות מגוש עציון. התהליכים שהובילו להתנתקות ותוצאותיה ההרסניות עיצבו את התודעה הפוליטית והלאומית שלי יותר מכל תקופה אחרת, שהתאפיינה באובדן התמימות, ביקורתיות וכעס על מוסדות המדינה שרבים, ואני ביניהם, מחזיקים עדיין בגרון. החודשים האחרונים בהם הקרע בחברה הישראלית הולך ומעמיק, קריאות לעימות פנים אל פנים, אדישות כלפי גילויי סרבנות וגל הטרור הרצחני, חידדו והעצימו את אותן התחושות. בתקופה בה בולט היעדר ההנהגה ובעל בית שייצב את הספינה, עמד אב שכול אחד בעיצומו של חג החירות והדליק את הפנסים שבמגדלור.
נכון, עם כל הרומנטיקה באקט הסימבולי של צירוף דגל לפרופיל בפייסבוק או בחשבון הטוויטר, אין בכוחה לשנות את המציאות. אלא שליאו די העביר לכולנו, כולל נבחרי הציבור, שיעור יקר וחשוב בצניעות, אחדות ואהבת ישראל בלי גרם של ציניות או פילטרים. הוא הסתכל עלינו וביקש לומר 'נכון, המצב קשה. אלוהים עדי עד כמה קשה. אבל הלאה, תרימו ת'ראש. אתם חלק מעם שרץ למרחקים ארוכים'.
כמעט שהספקתי לשכוח מהדמויות של קיץ 2005. הקצין שהזהיר מסירוב פקודה, שחקני התיאטרון ותסריטי האימים, התקשורת הישראלית שאיתרגה את מי שצריך ופובליציסט בכיר אחד יאיר לפיד שביקש להעביר לציבור המתיישבים שיעור בצניעות והזהיר מפני מלחמת אחים שהיא צפויה לעולל. כולם חלפו להם, רק התמונות מתפילת הנערות נשארו חקוקות.
אפשר לראות במעגל תפילה אקט תמים וחסר תכלית או לחשוב שקריאה לאחדות ומסרים כמו נצח ישראל מפי אב שכול בשעת צערו היא ניתוק טבעי מהמציאות הקשה אליה נקלע. אך דווקא עכשיו כשהתמונה מטושטשת והמדינה מנסה לאסוף את חלקי הפאזל המפוזרים, נראה שזה החלק שבדיוק חסר לה. אב שכול ואלמן טרי שאומר לה: לא אלמן ישראל.
הכותב הוא יועץ תקשורת במשרד בלומברג תקשורת, מחיילי הנח"ל שהשתתפו בהתנתקות