אמנם בפסח המצה, 'סמל החירות', היא הכוכבת, אך בימים האחרונים כולנו, מי פחות ומי יותר, חשים בעיקר את מרירות המרור.
גם אצל חלק מעמנו המעדיף כרגע את השקט המדומה על פני ימי קרב, תחושת העוול מורגשת. היאך ייתכן שאמא תעלה בסערה השמיימה יחד עם שתי בנותיה בנוסען לחופשה משפחתית, מדוע אבא צריך לראות מאמצי החייאה בבנותיו שגידל וטיפח יחד עם אשתו, שגם אותה ראה מתפנה במצב אנוש לטיפול נמרץ.
היאך ייתכן שארגון טרור אכזרי השוכן במדינת עולם שלישי, שתקציבו הצבאי כמאה מיליון דולר מצליח לשתק מדינה משגשגת מתקדמת בכל קנה מידה שהוא, שתקציב הביטחון שלה עומד על כשבעים מיליארד וברשותה מערכות נשק ואיכות אנושית מהמתקדמות בעולם? מדוע אימהות בדרום (והפעם גם בצפון) צריכות להניס את ילדיהם אל הממ"ד באמצע הלילה? מטוסי ה35-F החדישים לא מרתיעים ארגון מרושל שמייצר 'טילים' מכמה מסמרים, צה"ל ומשטרת ישראל לא מרתיעים חבורת פורעים אכזריים בשכם שיורים מאחורי קירות ולא יודעים אפילו לתפעל מעצור פשוט בנשק.
לפני כמה חודשים, דאגנו ופעלנו לממשלת 'ימין על מלא', כזו שתעשה כאן סדר ותחזיר את המשילות, שתוביל לכך שנפסיק לחזות בעוולות מוסריות ושברוני לב רבים, אך התבדנו, נוכחנו לגלות שאנו עדיין תופסים את עצמנו כאורחים כאן וממש לא כבעלי בית. המציאות מוכיחה שתהליכים דורשים זמן, ושינויים עמוקים, מאוד מאוד, עד שבאמת נתפוס את עצמנו כבעלי הבית.
תגובות מדיניות כגון 'שקט ייענה בשקט', המעמידות את החמאס במשוואה אחת מול צה"ל, הכלה של טרור בהר הבית במסווה של פולחן דתי (מכאן נבין גם איך הם תופסים את 'אלוקים', כצמא לדם ורצח...), התרפסות במדיניות החוץ כאילו אנו אזרחים בתוך מדינת ארה"ב נטולי עצמאות מדינית לאומית. התגובות מוכיחות-היהודים אמנם נמצאים במדינה יהודית בארצם (ו-'דמוקרטית'?...), אך הנפש בגלות. התגובות הן אותן תגובות של יהודים המתגוררים בעיירה בפולין ורועדים מ'הפריץ' שלא חס וחלילה ירע לנו בחמתו.
עומדים אנו ערב שביעי של פסח, ערב קריעת ים סוף. בהתבוננות קלה נזהה יחד את ההקבלה בין מצב הנפש של אותו זמן לבין מצב הנפש של דורנו. עם ישראל יוצא ממצריים לאחר גילוי שכינה, הוא חזה במכות המופלאות שהכה ה' במצריים, מה עוד ש-שש מאות אלף גברים יכולים בקלות להכריע את "שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר"(שמות יד, ז) של פרעה בחשבון פשוט של אלף גברים על רכב אחד, ובכל זאת עומדים היהודים על שפת הים ורועדים מפחד, הגוף יצא מהשעבוד אך הנפש עודנה אחוזה בו, לשם כך מגיעה קריעת הים שבסופה חוזים עם ישראל באדוניהם מתים, ואז סוף סוף פורצים בשירה אדירה של חירות. אך כפי שהערנו, המציאות לעולם דורשת תהליכים ארוכים, ומהסתכלות זו סוף הסיפור מובן מאוד- נכון להמתין ארבעים שנה עד אשר ימותו דור העבדים, רק דור חדש יוכל להיכנס לארץ ולהילחם בה בגבורה ועוז.
בגאולה הראשונה הוביל אותנו ריבונו של עולם בניסים ונפלאות אל החירות הנפשית, אך בגאולה האחרונה אנו נדרשים בדרך הטבע לפעול עם א-ל, להילחם ולבנות, לעבור שינויים פנימיים אדירים, ואם לא נשכיל להבין את מקומנו בארץ הזאת, שאנו כאן בזכות אלוקית שניתנה לאברהם אבינו-"כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם" ולא בחסד של הגויים אשר חזו בדמינו נשפך ארצה ולא עשו דבר (כן כן, גם ארה"ב שלא הסכימה להפציץ את המסילות שהובילו לאושוויץ), שיש לנו תפקיד מרכזי בהובלת האנושות אל תיקון עולם במלכות שדי, שאנו שווים וחזקים ולא עלה נידף, שארה"ב לא מסייעת לנו מאהבתה וטוב ליבה אלא מאינטרסים משמעותיים, ובקיצור- כל עוד לא נבין שאנו בעלי הבית כאן ועלינו אחריות רבה על עמנו ועל האנושות כולה לתקנה, העוולות שאנו רואים לא ייפסקו, גם אם 'בן גביר' יהיה השר לביטחון לאומי...
אסכם, שאינני מבין דבר בביטחון, כל שכן במשפט וביחסי חוץ, אך גם עם הארץ פשוט מבין שבעל הבית איננו אורח, ואם הוא תופס את עצמו ככזה, יש כאן בעיה חריפה שעלולה לגרום לבעיות רבות. בכדי שלא נטעה בתפיסתנו את עצמנו כחלשים תלותיים ומדולדלים, עלינו לחזור אל השורשים הרוחניים ואל המסורת שלנו, זהו טיפול השורש האמיתי, כואב וארוך הוא מאוד, אך אנו נדרשים לבירור כואב- 'מי אנחנו ולמה הגענו לכאן?' אך רק בדרך ארוכה זו שקצרה היא לבסוף, אשר הצרות האחרונות מסמנות לנו לעלות עליה, נוכל לתקן את העוולות שאנו חווים ולהתקדם, וכפי שכבר חזה מרן הרא"יה זצ"ל לפני כמאה שנה ונלענ"ד שרמז לכך בדבריו הבאים (אורות ישראל ט, ז):
"באמת חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות כי אם מום ומחלה, ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת, שהיא מוכרחת להרפא. "כי אני ד' רופאך".
זה כואב, אך אנו בטוחים בריפוי ומלאים באמונה ששום גורם זר לא יוכל לעקור, חג שמח!
שהם הרוש, תושב שדרות
לתגובות[email protected]