הלב לא יודע מנוח. רצח ועוד רצח ועוד רצח יהודים בידי מחבלים, וכל זאת אל מול מה שנראה כאוזלת יד בלתי נתפסת של חלק בהנהגה, ובעיקר של חלק ממערכות הביטחון שהיו אמורות לשמור עלינו: צה"ל, משטרה, שב"כ.
ההתמוטטות המוסרית היא כה קשה, שגרוננו ניחר מלזעוק אמיתות בסיסיות שכל ילד יודע, אך היו ואינן: "לא תעמוד על דם רעך", "כל ישראל ערבים זה לזה", כאילו לא מדובר באנשים שמקבלים שכר, תקציבים של עשרות מליארדים, דרגות וסמכויות כדי לעסוק בביטחון.
התחושה היא של אדישות מוחלטת, פיגוע ועוד פיגוע ועוד אחד, באותה שיטה ובאותה צורה, קוצרים בנו מלאכי החבלה הערבים ללא הפרעה.
לא מדובר רק באכזבה, אכן "תּוֹחֶ֣לֶת מְ֭מֻשָּׁכָה מַחֲלָה־לֵ֑ב" (משלי יג') וכגודל הציפיה של כל אחד כך גודל האכזבה, אלא מדובר ממש ברמת עלבון, ואף רמיה מצד מי שנותן הוראות לצה"ל - שר הביטחון שראש הממשלה נרתע מלפטרו אמש.
רבים שמחו עם היוודע תוצאות הבחירות אחרי מסע קמפיינים שעסק בעיקר בסוגיית הביטחון האישי והלאומי, על רקע ממשלת שמאל עם תומכי טרור, על רקע מצב הביטחון החמור שהגיע לפיצוץ בפרעות התשפ"א וב'שומר החומות'.
ברור שהמציאות מורכבת, ברור שחלק מהתחושות מוטעות, וחלק מוצדקות. לא כאן המקום להסביר כיצד במצב היום, כאשר יש לנו נציגי ציבור חשובים ומשמעותיים, חלקם מאד מוכשר, חלקם פחות, אך חרף קהילה שלימה של חברי כנסת ושרים, שמבינים את המערכה, בשורה התחתונה, המערכה מופקרת.
אפשר וצריך לדבר באופן ממוקד על אוזלת היד של האחראי הישיר שר הביטחון גלנט, ושל נתניהו שמינה אותו והחליט אמש לבטל את פיטוריו ובכך הופך עצמו לחלק מהבעיה. אפשר וצריך לדבר על מערכת הביטחון כגורם פוליטי עצמאי, שמיישמת אג'נדה עקומה משלה, בלי חסימות צירים בסיסיות לאויב שנע בחופשיות וקוטל בנו, בלי חיסול קיני טרור תוססים, עם חלום על מדינה פלסטינית" וכל זאת בהיעדר משילות ויכולת של העם לבוא לידי ביטוי בהנהגת המדינה. כל זה נכון.
אך נכון יותר, ערב חג שביעי של פסח, לדבר על הסולידריות שנמצאת בסכנה אדירה, שההפקרות שתיארנו לעיל היא תולדה שלה.
מהי סולידריות? ציור אוטופי שהכל טוב? שכולם בסדר? "פרחים ולבבות"? "אחדות" מזויפת? לא ולא. הבסיס של הבסיס של הסולידריות, היא ההכרה בהיותנו, כולנו, עם יהודי בארצו, עם שכל חלקיו ערבים זה לזה, פיזית ורוחנית, עם שכוח המגן שלו, מגן על מציאות זו, שלא היתה מובנת מאליה עד מלחמת העצמאות לפני 75 שנה.
בסיס זה מתערער במהירות כי זו מהות התקופה: פוסט מודרנה ופוסט ציונות שמערערות כל יסוד שהיה פעם מובן מאליו. לפי הפוסט ציונות, אפשר להקים ממשלה עם תומכי טרור, אפשר להזדהות עם האויב, אפשר להפגין בתל אביב עם דגלי אש"ף, ואפשר להיות רמטכ"ל לשעבר ולפרק את צה"ל באמצעות סרבנות, וכן, אפשר גם להפקיר יהודים, במסגרת תפקיד ביטחוני, ולהישאר חלילה אדיש.
אף אחד לא יכול ולא רוצה להתחיל בכלל לחוש את הכאב התהומי ומזעזע של הרב ליאו די מאפרת, וילדיו היתומים והשכולים הנותרים שהיו לפליטה מטבח צפוי מראש, שחוזר על עצמו שוב ושוב בכבישי יו"ש המופקרים.
הרב ליאו, חש כפי הנראה, כי מה שפגע בו כמכה אנושה, הרבה לפני המחבל שמסתובב חופשי כמו גם המחבל הבא, זה היעדר הסולידריות והאחווה שהן אלו המחייבות את המאבק בטרור.
הרב ליאו די חיפש ביטוי יפה ומרומם לחיזוק האחווה האובדת בדמות הנפת דגל ישראל, ובכך הצליח לעורר הזדהות רבה, דווקא מתוך הכאב.
חג הפסח הוא יום העצמאות העתיק שלנו, שייסד אותנו כעם לפני למעלה מ-3,300 שנה. בשביעי של פסח, כעם בן שבוע בלבד, מביא אותנו הקב"ה אל שפת ים סוף, תוך תחושת מיצר איומה אל מול אויב. 600 אלף רגלי של כוח שמסוגל מצד האמת להילחם, שיצאו חמושים מארץ מצרים אך מסורסים לחלוטין מבחינה מנטלית ותודעתית, אל מול "600 רכב בחור" של כוח מצרי קטן, עם תודעת אדנות אינסופית.
הקב"ה מושיע את ישראל, הם היו צריכים 'רק' לנסוע, פעולה כבדה מאד מבחינתם, ולהפסיק לצעוק ולבכות, והנה מצרים מוטלים מתים לפניהם, עד עולם.
רבים מדברים כבר כעת על יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות ה-75 שנציין מיד לאחר הפסח, כמו גם יום שחרור ירושלים, מועדים לאומיים רבי משמעות שנעבור על רקע כאוס ומחאות מנופחות וחסרות מעצורים.
הרב ליאו די, שהקריב קרבן משפחתי נוראי ומזוויע בעיצומו של חג הפסח מזכיר לנו, אולי בלי להתכוון, בבקשתו הקטנה להניף דגל ישראל כבר עכשיו, כי הבסיס שלנו חייב להתחיל בפסח, מועד היותנו לעם קדוש, לעם ישראל במובנו האמיתי והמקורי, הרבה לפני היותנו "ישראלים" אובדי דרך ועצה.
על הפסוק בתהלים (סח') "אֱ-לֹהִ֤ים מ֮וֹשִׁ֤יב יְחִידִ֨ים בַּ֗יְתָה מוֹצִ֣יא אֲ֭סִירִים בַּכּוֹשָׁר֑וֹת" מבאר רש"י "מושיב יחידים ביתה - ישראל שהיו מפוזרין כנסם יחד איש איש מנדחו והושיבם בית שלם וכנסיה שלימה." הפסוק הזה גם מדבר על יציאת מצרים, שהיתה ב"כושרות", מעורבת ב"בכי ושירות" כדברי חז"ל. כי כן, זה מורכב.
ברוח דברי ה' למשה רבינו, חובתנו כיום לא רק לצעוק, אלא גם לפעול כדי לצאת מהמיצר, בכל דרך שתבקע את המחסום התודעתי האיום, שעושה אותנו אדישים אל מול אויב שמפיל בנו חללים, אנשים נשים וטף הי"ד. המשבר התודעתי- ביטחוני מחייב אותנו לחזק את האחווה המבוססת על הזהות היהודית, לצאת מהיאוש, מהאדישות ומההפקרות, ולהילחם בעוצמה על חיינו הפרטיים והלאומיים.