בעת הלוויתה של לוסי די הי"ד, התנגן באזני הניגון למילים שהצטוונו בתורה "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך, בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תקח האם על הבנים, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים".
הקב"ה ציווה אותנו אל תקחו גם את האם וגם את הילדים באותו יום, אלא קודם תשלחו את האם ואחר כך תיקחו את הילדים. הבנות רינה ומאיה נלקחו, נשארה האם לוסי פצועה בבית החולים, התפללתי והייתי בטוח שהאמא לא תילקח מאיתנו, רציתי שהיא תחלים, שתקום על רגליה, שתזכה לגדל את הבנות ואת הבן הנותרים.
אבל מה שהקב"ה ציווה אותנו הוא לא ציווה על עצמו. אנחנו מקבלים עלינו את הדין אבל למה? ברור לי שמידת הדין מתוחה עלינו בימים האלה, הפילוג, השיסוי, האויבים העומדים עלינו לכלותינו, ולמרות הכאב והיגון אנחנו בטוחים שרק הוא יצילנו מידם. אבל תחילה מחוייבים גם אנחנו שנציל את עצמנו מעצמנו. ניקח את האסון והכאב להפנמת גודל השעה.
זו שעת מבחן לישראל, האם אנחנו אנשים פרטיים או חלק מאומה גדולה, אומה עם יעוד ומטרה. האם הקמת מדינת ישראל היא רק פתרון להגנה מאויבינו או מדינה שתשמש אור לגויים?
בקריאתו של אב המשפחה להרים את דגל המדינה היהודית יש קריאת כיוון עמוקה, האם והילדות אינן רק פרטיות של משפחת די, הן גם קריאת כיוון להנחת המחלוקות, חשובות ככל שיהיו, אל מול המטרה המשותפת הכללית.
הוגי ומובילי דעת הקהל הישראלי והיהודי בכלל והציוני דתי בפרט, צריכים להבין את גודל השעה ההיסטורית שנקראה בדרכנו. להבין את היעוד ולא את הגורל, להסתכל אל האופק ולא בכאן ועכשיו.
להתאחד סביב קריאת האב השכול ליאו שזעק מעומקי ליבו להניף את הדגל, לזכרן של האם לוסי והבנות רינה ומאיה הי"ד. עלינו מוטל להתלכד סביב דגל האחדות ולהניח את המחלוקת, כי יש לנו יעוד גדול יותר מאשר הכאן והעכשיו.
רו"ח דב קלמנוביץ', הפצוע הראשון באינתיפאדה הראשונה, כיהן כמשנה לראש עיריית ירושלים, ייסד את ארגון נפגעי פעולות האיבה ושימש כיו"ר הדירקטוריון של החברה הממשלתית לשיקום ופיתוח הרובע היהודי.