לפני קצת יותר משנתיים, ביום שישי בצהריים, חבר הציע לי לבוא להופעה של אחד - נועם צוריאלי קראו לו. לא היו לו אז הרבה שירים ביוטיוב, אולי שני סינגלים וכמה קאברים, זו הייתה בסך הכל ההופעה הרביעית שלו בחיים והיא גם נראתה בהתאם.
מרפסת ירושלמית קטנה אי שם מעל רחוב יפו, עשרים-שלושים איש בקהל שרובם המוחלט כנראה למד עם צוריאלי בתיכון, ואני. ששומע את השירים בפעם הראשונה, מסתכל מסביבי ומנסה להבין איך זה שאין פה מאתיים אנשים שצועקים כל מילה.
במוצ"ש לפני פסח קיבלתי את התשובה. יש מאתיים אנשים, פשוט לקח להם קצת זמן להגיע. הופעה אחרי הופעה, סינגל אחרי סינגל, צוריאלי הלך וצבר אותם. שלושה מעריצים משם, ארבעה מעריצים מפה. סיבוב הופעות אחרי סיבוב הופעות, באולמות שרק הולכים וגדלים, עד ששבוע שעבר זה קרה.
צוריאלי עלה להופיע מול נוקטורנו מלא מפה לפה, מאתיים אנשים שעומדים צפופים ורוקדים רווחים, ואת ההתרגשות שהייתה לו בעיניים היה קשה לפספס. כאן, בירושלים, הוא התחיל את המסע לפני שנתיים, וכאן הוא גם עוצר אותו. הופעה אחת אחרונה שאחריה הוא ייכנס לאולפן ויצא ממנו רק בעוד כמה חודשים עם אלבום בכורה.
אבל האמת היא שהמסע של צוריאלי התחיל לפני אותה הופעה במרפסת, הרבה לפני. זה מסע שהתחיל בלימוד נגינה על פסנתר בגיל 7, והתגבר לאחר השחרור מצה"ל כשצוריאלי החליט הקדיש את חייו למוזיקה והמיר את "הטיול הגדול" בשגרת יום טוטאלית, שכוללת 8 שעות נגינה ביום, כתיבה והלחנה, בהתבודדות כמעט מוחלטת מהסביבה.
"ישבתי בסלון וראיתי על המסך כוכבים שכבשו את העולם בזמן שאני בבית מנגן ושר לעצמי", סיפר צוריאלי, "קלטתי שיש פה פער ועל זה כתבתי את הסינגל הראשון שלי 'ובחלומי' שלא מפחד לדבר על הקשיים, להסתכל להם בעיניים, ולהזכיר לכל חולם מה הצידה לדרך שצריך – אמונה בלתי מתפשרת, מוסר עבודה של מטורפים ואפס פחד מכשלונות. השיר הזה מוקדש לחולמים ולחולמות".
ואותם חולמים וחולמות הגיעו לנוקטורנו כדי לחלום עם צוריאלי ב'ובחלומי', להתאהב איתו ב'שרה רוז קלפטון', להציל יחד את העולם ב'גרטה', ולנסות להחזיק חתיכות של לב מנופץ ב'הסיפור הוא לא עלייך' או ב'לילו וסטיץ' שיצא רק שבוע לפני כן ואיכשהו עדיין כולם בקהל ידעו את כל המילים בעל פה.
אז השאלה מלפני שנתיים נפתרה, אבל נשארתי עם שאלה אחרת שאני מאמין שגם עליה צוריאלי יענה בתוך כמה שנים – כמה זמן ייקח למאתיים האלו להפוך לאלפיים?