שמחת חנוכת המשכן הופרה בשיאה עם מותם של שני בני אהרן, נדב ואביהוא.
תגובתם של משה ואהרן היתה מורכבת, כפי מורכבות המאורע. תחילה: "וידם אהרן". משה הורה להמשיך בסדר היום כמתוכנן, אחרי ששני בני אהרן הנותרים נשאו את הנפטרים אל מחוץ למחנה. לאחר מכן, נמנעואהרן ובניו מלאכול מבשר הקרבן. משה קצף על כך, אולם אהרן הסביר לו, "הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם? הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?". דברי אהרן התקבלו: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (ויקרא י, יט-כ).
כך גם לדורות, א' בניסן, הוא יום שנתעטר בעשר עטרות (שבת פז ב), ואין מתענים בו, גם מפני שהוא ראש חודש, גם מפני שהוא יום חנוכת המשכן ותחילת קרבנות הנשיאים (שלחן ערוך אורח חיים תכ"ט), אבל יש מי שאומר שמתענים בו, לפחות בחלקו, מכיוון שהוא יום מיתתם של בני אהרן (שלחן ערוך אורח חיים תק"פ).
העיסוק במות הבנים מעורר אסוציאציה לכותרתו של מזמור ט' בתהילים "למנצח עלמות לבן מזמור לדוד". אף הוא, כמו פרשת מות בני אהרן, טעון בריבוי משמעויות ובמורכבות. כבר הכותרת של המזמור אינה חד משמעית. האם יש לקרוא על – מות, כמזמור העוסק במותו של בן, או ככתוב, כמילה אחת, עלמות, משורש עלם. כמו ילדות ונערות. ואפשר גם: מלשון העלם ותעלומה. כל האפשרויות האלה מופיעות במדרשי הפסוק ופירושיו לאורך הדורות.
המזמור עצמו נפתח בפסוקים של שמחה: "אוֹדֶה ה' בְּכָל לִבִּי אֲסַפְּרָה כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ: אֶשְׂמְחָה וְאֶעֶלְצָה בָךְ אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ עֶלְיוֹן", "זַמְּרוּ לַה' יֹשֵׁב צִיּוֹן הַגִּידוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו".
ההסבר לשמחה זו הוא עשיית הדין בגויים וברשעים: "בְּשׁוּב אוֹיְבַי אָחוֹר יִכָּשְׁלוּ וְיֹאבְדוּ מִפָּנֶיךָ", "גָּעַרְתָּ גוֹיִם אִבַּדְתָּ רָשָׁע שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד", "טָבְעוּ גוֹיִם בְּשַׁחַת עָשׂוּ בְּרֶשֶׁת זוּ טָמָנוּ נִלְכְּדָה רַגְלָם","יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹהִים".
בין הפסוקים המתארים את עונשם של האויבים, הגויים והרשעים, מופיעים פסוקים המשבחים את ה' על משפט הצדק שהוא עושה ברשעים, למען עמו: "כִּי עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי וְדִינִי יָשַׁבְתָּ לְכִסֵּא שׁוֹפֵט צֶדֶק","וַה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ, וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים", "נוֹדַע ה' מִשְׁפָּט עָשָׂה בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע הִגָּיוֹן סֶלָה". "כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר, לֹא שָׁכַח צַעֲקַת (עניים) עֲנָוִים".
אלא שפסוקים אחרים במזמור מרמזים לכך שהמשפט עדיין לא נעשה והשמחה, לכאורה, עדיין מוקדמת. בפסוקים אלה מובעת תפילה לכך שהדין ייעשה בעתיד וה' יעזור ויושיע את עמו כנגד הרשעה הרודפת אותו: "וִיהִי ה' מִשְׂגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה: וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ ה'". בניגוד לפתיחה השמחה והחגיגית, המזמור נחתם בתפילה לעתיד: "חָנְנֵנִי ה' רְאֵה עָנְיִי מִשֹּׂנְאָי מְרוֹמְמִי מִשַּׁעֲרֵי מָוֶת: לְמַעַן אֲסַפְּרָה כָּל תְּהִלָּתֶיךָ בְּשַׁעֲרֵי בַת צִיּוֹן אָגִילָה בִּישׁוּעָתֶךָ: כִּי לֹא לָנֶצַח יִשָּׁכַח אֶבְיוֹן תִּקְוַת (ענוים) עֲנִיִּים תֹּאבַד לָעַד: קוּמָה ה' אַל יָעֹז אֱנוֹשׁ יִשָּׁפְטוּ גוֹיִם עַל פָּנֶיךָ: שִׁיתָה ה' מוֹרָה לָהֶם יֵדְעוּ גוֹיִם אֱנוֹשׁ הֵמָּה סֶּלָה".
פלא הוא, כיצד יכול המשורר לפתוח בשיר הלל ושבח על המשפט שה' עשה בגויים וברשעים, בעוד בחלקו האחרון הוא עוסק בתפילה ובתחינה שה' יראה בעניו ובהיותו בשערי מוות, וישפוט את הגויים.
נראה לומר שהמבנה של המזמור הוא המבנה האופייני של תפילה, כדוגמת תפילת העמידה: פותחים בשבח, בשלש ברכות הראשונות,ועוברים לבקשות, בברכות האמצעיות. גם ברכות הבקשה עצמןנפתחות בשבח: "אתה חונן לאדם דעת", הממשיך לבקשה: "חננו מאתך חכמה בינה ודעת". גם בברכת המזון: אנו פותחים בהודיה לה' שהוא זן ומפרנס לכל ובתודה על ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחיל לאבותינו, אבל בברכה השלישית עוברים לבקשות: רחם נא, על ישראל עמך, על ירושלים עירך, וגם בקשות מאד פרוזאיות בתחום הכלכלה: זוננו, פרנסנו, כלכלנו, ואל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם.
רק מתוך ההכרה בכך שה' יכול לעשות משפט צדק, וכבר עשה משפט צדק שנראה לעיני כל העמים, בדורות קודמים ואפילו בתקופתנו, אנו יכולים לפנות אליו בתפילה ובקשה שיחזור ויעשה זאת שוב, גם בדורנו, גם לעינינו. וכשם שסיפרנו נפלאות ה' על העבר, בתחילת המזמור, כן אנו מייחלים בסיומו של המזמור שנזכה לספר כל תהלתו בשערי בת ציון ולגיל בישועתו גם בעתיד.
נמצא, שהמשורר נמצא בתודעה מורכבת. מצד אחד, שמחה והודיה על נפלאות ה' שנעשו עד עתה, ומצד אחר, בחלק אחר של המזמור ובחלק אחר של הנפש, תפילה ותחנונים שיחלצנו מן הצרות שבהן הוא נתון עתה. על אף שאלו רגשות סותרים, הם יכולים לשכון בנפש האדם בעת ובעונה אחת.
עתה מובן גם מדוע עמומה הכותרת של המזמור, או ליתר דיוק: רב-משמעית. רש"י, ראב"ע, רד"ק ומפרשים אחרים מעלים כל אחד שלל הצעות שמעידות על המבוכה הפרשנית. יש מפרשים ש"לבן" הוא אחד מאויבי עם ישראל. יש מפרשים ש"לבן" או "בן" הוא משורר המזמור, כמו "לבני קרח". יש מפרשים שהמילה עלמות היא אחת, והיא שם של כלי נגינה ועוד, ועוד. כרגיל, במקום של מבוכה פרשנית דרכנו לומר שזו עמימות מכוונת. היא מכילה את כל המרחב שבין המשמעות הנוראה של מותו של בן, לבין העליצות והחדווה שלהעלמות שבפסוק: "קִדְּמוּ שָׁרִים אַחַר נֹגְנִים בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת"(תהלים סח, כו). בין ה"עניי משונאי" ו"שערי מוות", לבין ה"אשמחה ואעלצה בך" המצויים במזמור.
אפילו בשיר השירים, יש מי שדורש את העלמות האוהבות שבפסוק:" לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ", לכיוון של מוות: "על כן על-מות אהבוך, אהבוך עד מות, וכתיב: 'כי עליך הורגנו כל היום' (מכילתא דר"י, שירה פרשה ג'). העֲלָמוֹת, העלומים והמוות כרוכים זה בזה, גם בשירת האהבה הגדולה.
היבט נוסף של ה"עלמות" המודגש במדרש הוא הממד של התעלומה וההעלמה. דוד המלך מודה לה' על שהעלים מבריותיו את יום המוותויום הדין (שוחר טוב, ט א). קהלת, דניאל ואחרים, מודים לה' על שהעלים את הקץ מבני האדם (שם, ב). שלמה המלך מודה לה' על שהעלים מאתנו את משקלן, ערכן ושכרן של מצוות, כדי שלא יהיו אנשים מחשבים אילו מצוות כדאי יותר לקיים ואילו פחות, אלא הם נזהרים בקלה כבחמורה (שם, ג). אף על היכולת של ה' להעלים עין מחטאים ועוונות ולמחול עליהם, יש להודות ולשבח (שם ד'). אפשר להכליל ולומר: המבוכה, התעלומה, ההעלם ואי ההבנה, הם חלק בלתי נפרד מחיי האדם בעולם, גם – ואולי במיוחד – מחייו של עובד ה'. ולפעמים, יש להודות ולהלל גם על כך, שכן מגבלות ההבנה והידיעה שלנו הן לפעמים ברכה ונחמה.
נחתום בפתרון נוסף לעל-מות, המופיע בחתימת אחד ממזמוריה של ירושלים, מזמורם של בני קרח שנאמר עליהם "ובני קרח לא מתו"(במדבר כו יא): "לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן: כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת". במדרש נאמר: (ילקוט שמעוני ישעיה רמז תכז): "ינהגנו בשני עולמות, העולם הזה העולם הבא", ובנוסח אחר: הוא ינהגנו לעולם שאין בו מוות כלל, שבו, כמאמר הנביא (ישעיהו כה, ח – ט) "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי ה' דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר: וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ".
ליבה של מכללת הרצוג עם הרב אריה מרדכי (ליאו) די, סטודנט להוראת המתמטיקה במכללה, באבלו על הירצחן של הקדושות רעייתו לאה (לוסי) (בוגרת המכללה) ובנותיו מאיה ורינה הי"ד ומחזקים את המשפחה כולה באבלה הכבד.